יתומת צה"ל? "מדינת ישראל חושבת שכל מה שאני שווה זה רק כרטיס מפלסטיק בארנק"

אני רות, ואני מיתומי חורף 73׳. נולדתי התייתמתי במלחמת יום הכיפורים.

עד כמה שזה בלתי נתפס, יתומי צה״ל מעל גיל 21 אינם מוכרים כמשפחה שכולה ונשללות מאיתנו כל זכויותינו, על פי חוק. למה? ככה. אנחנו הופכים ליתומים פגי תוקף. בסיכום כללי הייתי 21 שנים יתומה רשמית ועוד 26 שלפי מדינת ישראל אני כבר לא.  

אבא שלי, סגן שמואל בוטנרו ז״ל, נהרג במלחמה ההיא. המלחמה שטרפה את עולמן של 2,673 משפחות, המלחמה שבה נעלמה התמימות, המלחמה שהיא המחדל הגדול בתולדותינו. 

רות משאט.  צילום: רונן טלקר

בשבוע שעבר, בפתחו של יום כיפורים נוסף, יצאה הודעה לפיה משרד הביטחון החליט לתת לי כרטיס. כרטיס פלסטיק. כרטיס עם צמד המילים ״משפחה שכולה״. כאילו זה סוג של מועדון לקוחות, קופת חולים או חדר כושר. על פניו כל מחווה לטובת יתומי ויתומות צה״ל היא מחווה מבורכת.

אבל – לא תודה. איני זקוקה לו. באמת. כבר יש לי כרטיס כניסה למועדון האקסלוסיבי הזה של משפחת השכול. גם הכרטיס שלי בצורה מלבנית, עשוי אבן בהירה, בצבע שמנת, ועליו מילים בצבע חום. מילים, תאריכים וסמל צה״ל בפינתו הימנית. הכרטיס שלי נמצא בחלקה הצבאית של בית העלמין בלוד, בשורה השניה. 

בתכלס מתחוללת פה מגיפה כבר שנים רבות.

קשה והרסנית.

כזאת הפוגעת ברבים ורבות.

מגיפה שבה לא מטפלים ולא דואגים לקבוצה שלמה, אבל יוצאים בהצהרות גדולות וחלולות ומייצרים תקוות שווא. כותרות בעיתונים, באתרי האינטרנט ואפילו מבזקים רבים.

במגיפה הזו כבר 70 שנים מפקירים את יתומי ויתומות צה״ל הבוגרים. מתעלמים מאיתנו. מספרים לנו שהשתקמנו. אומרים שאנחנו סתם רעשנים או צעקנים. לא שואלים מה הקשיים שלנו, הצרכים, האתגרים, החלומות או המאווים שלנו. 

במגיפה הזו חטא ההיבריס מדבק. שנים על גבי שנים, ממשלות ישראל והעומדים והעומדות בראשה בחרו להתעלם מקיומנו. הארגון היציג בחר לא לפעול לקידום זכויות משמעותיות עבורנו. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, הצטלמו בעיניים מצועפות בטקסי הזיכרון, בתוכניות הטלוויזיה או כאשר  סיפרו על כרטיס פלסטיק. 

ובשבוע שעבר הכותרות סיפרו שתוקן העוול ההיסטורי. כותרות זה יפה אבל עד רגע זה, היום שבו משפחות רבות עולות לקברי יקיריהם, כרטיס כזה לא הגיע. וכיוון שהם לא סופרים אותנו כל השנים, לא ברור איך חשבו להגיע לכל יתומי צה"ל הבוגרים בתוך שבוע ימים או בכלל. ואנחנו, סקפטיים ועדיין אופטימיים פנינו למשרד הביטחון לברר מה משמעות אותו כרטיס פלסטיק נכסף. קיבלנו את התשובה הבאה כלשונה: ״אין בתעודה כדי להוות הכרה בזכות מהותית כלשהי על פי כל דין״.

תגובת משרד הביטחון ליתומי צה"ל

וכך הבנתי שהעוול הגדול היה שמעולם לא ניתן לי כרטיס פלסטיק.

ואני, אחרי 47 שנות יתמות הבנתי לראשונה, שכל מה שאני שווה בעיני המדינה ומוסדותיה הוא כרטיס פלסטיק. עוד אחד מיני רבים המצויים כבר היום בארנקי.

לא הגיעה העת לבקש סליחה מיתומי ויתומות צה״ל?

רות משאט עומדת בראש המאבק להכרה ביתומי צהל לאחר גיל 21 ('יתום אינו פג תוקף'), ומנהלת שותפה בקבוצת  הפייסבוק ״החיים כדרך – יתומי צה״ל״, המיועדת לקהילת יתומי צה״ל הבוגרים.

***

יש לא מעטות שעבורן הימים האלה הן גיהינום.  כשכולם בבית וגם האלימות נוכחת ביתר שאת. חיה בזוגיות אלימה? מחפשת אזן קשבת? התקשרי עכשיו לקו החירום של ל.א לאלימות ואון לייף 6724* 24/7 בכל השפות. אנונימיות מובטחת 
  •  
#יתום לא פג תוקףיתומי צה"למשרד הביטחון