חרדית תושבת בני ברק: "אני מפחדת, כל אדם כאן בוחר את מתווה הקורונה שלו"

אם לרמזור היה צבע נוסף, בני ברק הייתה תופסת את צבע האדום החזק והמהבהב. האדום שמסמל עצירה מוחלטת, הדממת מנוע, שביקת חיים, ריצה למוסך בלי לדעת מה בעצם קרה. בני ברק של גל הסגר השני, אינה אותה עיר של גל הסגר הראשון. הסגר הנוכחי תפס את תושבי בני ברק רועשים, בועטים, מפגינים וצועקים. הסגר הפעם לא נחת בדממה ובעיניים פעורות של תדהמה, הפעם התושבים רוקעים ברגליים, כועסים ואדומים. והאדמימות הזו פושטת בין הבתים והחצרות, כעס פנימי, כאוס ומחלוקת בין הרחובות.  

החסידים נגד הליטאים, הליטאים נגד הספרדים, הרב הזה אומר ככה, הרב ההוא אמר ככה. כולם כועסים כל כך, מסתכלים בפתח הצר בין המסיכה לגבות בעוינות עם נגיעות קשות של פחד. בתור למכולת, בירידה במדרגות הבניין או בדרך למניין חצר אקראי. משהו באחווה ובחיבור שהוביל הגל הראשון נשבר כעת. אנחנו מלאים בפחד ובכעס. וכששני רגשות אלו מתמזגים לתערובת אחת, נוצר הדף רדיואקטיבי ששופך רסס עצום מגן ורשא ועד שיכון ויזניץ. משיכון ה' ועד לשיכון ו' בעיר. 

בני ברק בסגר. צילום: ציפי הורוביץ

אני מוצאת את עצמי יורדת למכולת, מסתכלת ימין ושמאל, ואם אני רואה מולי חרדי או חרדית אני מיד עוברת כביש, מתרחקת בהפגנתיות. כן אברך יקר, כן שכנה יקרה, אני מפחדת ולכן אני מתרחקת ממך, אני שומרת ואת כנראה הלכת להקפות שניות בעוד שאני ישבתי ושיחקתי רמי עם ארבעה ילדים במשך שלושה שבועות. אני יוצאת מתוך הנחה שכולם בחזקת חולים, כולם בחזקת לא נזהרים, כולם בחזקת פורעי חוק והגינות ובתוך התחושה הזו מתלבה אצלי כעס נוראי. למה לעזאזל אני גרה בעיר אדומה שרואים את הקורונה כמשהו קטנטן ולא מזיק ש"כולם חייבים לעבור".  

נמאס לי. נמאס לי להסביר לילד הקטן שלי שהילדים שהוא רואה למטה דרך החלון כנראה יהיו חולים וכנראה אבא ואמא שלהם לא שומרים עליהם. וכן חמוד, אתה שומר  על הבריאות כי אתה בבית ולא מסתובב בגינה או ברחוב עם כדור. העיר שלי בגרסת העונה השנייה ירדה באחוזי הרייטינג גם בעיני עצמה. העונה מתסכלת יותר, שנואה על ידי הקהל שונאת את השחקנים הראשיים בה, ללא סיום של עלילה, רק מתח שיא שעומד כבר שבועיים ברצף ותופס כל פרק בחדשות, בנייעס המקומיים, בשיח הרשת ובשיח האישי. כולם נגד כולם וכולם נגד כולם. 

המתווה האחרון שהציע דרעי הוביל את קולות המחלוקת החוצה כאשר מוטיב הפילוג היא בעצם השאלה מה חשוב יותר ואיזה ערך אנחנו מקדשים יותר כתושבי עיר חרדית מובהקת – האם "ונשמרתם מאד לנפשותיכם גובר על לימוד תורה?" האם מסגרת הישיבה הכרחית בשביל שנמשיך להתקיים בעולם?. יש שיאמרו ויסכימו – 'ודאי! התורה היא סם החיים ובלעדיה יש לנו מוות', לא משנה אם הסטנדרים נופלים והגופות נערמות על ספסלי הכוילל. ויש שזועקים- 'קדושת החיים שווה ועולה מעל לכל דף גמרא. שמעו בקול החוק. בואו נביא בחזרה את רומי נומה לעיר!'

המחלוקת הזו היא בין החרדים החדשים לחרדים השמרנים, בין אלו ששומרים על קדושת החיים לבין אלו ששומרים על קדושת התורה, בין אלו הרואים מעלה בנשים לבין אלו המקדשים את מזבח הגבריות התורנית. אין נכון או לא נכון, אין בעד או נגד, כל אדם בוחר את המתווה שלו בעיר, כל אחד מחליט לפי תחושתו מהם כללי הסגר שהוא רואה לנכון להנהיג לעצמו, למשפחתו או לסביבתו. והכל מתקבל על הדעת. הכל עובר ומחליק בגרון לכולם עד לתור הבדיקות הבאות שיארגנו במבנה של מפעל הפיס. 

ציפי הורוביץ. צילום עצמי

ומי אתם חרדים שהחלטתם כי נער מתבגר חרדי בן 16 ראוי ללמוד במסגרת, זאטוט בן 9 ראוי לשבת פרונטלית מול המורה בכיתת לימודים (כן יש דבר כזה מסתבר) וילדתי המתוקה בת ה-13 לא מורשית לכך מעצם היותה בת? האם חינוך הבנות אינו חשוב? זה מרגיש כאילו אנחנו חוזרים אחורנית בזמן לימי הסריגה והתפירה ואולי גם נגינה בפסנתר, כמו סצינה מ"נשים קטנות". האם בשנת 2020 נשים חרדיות שוב ושוב צריכות לחזור אל ביתן ולהתכנס בו בשעת משבר כי קומץ חרדים החליט להאדיר את הגבריות ולהעצים את חשיבותה? הרב דרעי היקר, עסקני בני ברק היקרים, מובילי דעה קיצוניים, כל מי שלקח חלק בהחלטה הפרימיטיבית הזו ראוי לתת הסברים מנומקים. ולא, אני לא מסתפקת בזה שרק הגברים החרדיים קיבלו מקום בעולמה של תורה.  

ובתוך בליל הרעש הזה בני ברק קוברת את מתיה מדי יום בקצב עולה. אחוז הנדבקים מרקיע וחוסר האונים נותן תחושה של עדר איילים שמתפזר ונפרד לכל עבר כשהלביאה ביניהם. אין מנהיגות, אין שלטון, אין דעה משותפת, אין חרדים כמכלול. אין אמונה, יש רק עיר אחת על כל מגוון תושביה שמתמודדת מול הרס עצמי ואפס יחצי ציבור. ובתוך כל הכאוס הפנימי, יש את העולם שבחוץ, הכתום, הירוק ואפילו האדום ללא הכיפה, שמסתכל בבעתה, בגועל ובפחד באנשי העיר האדומה. לאחרונה יש תגובות שונות שכבר הפכו "לגיטימיות" נוכח המצב, ומשפטים כמו: "את מבני ברק? תתרחקי ממני" (בחיוך כמובן) או "בני ברק? מותר לך לבוא לפה? לא עדיף שתישארי בבית?" – כבר לא מתקבלים ברוח של אנטישמיות מהוסה או בהגדרה של גזענות. הפעם האמירות הללו תפסו לגיטימציה, כאילו גם אני, כתושבת העיר, מבינה שיש להם מקום. כי בסגר הזה כבר אין מעקב על כמות השיח הפוגעני כנגד הציבור אשר בהחלט לא טורח ליחצן את עצמו אחרת או טוב יותר. בסגר הזה החרדים עסוקים בכיבוי השריפות בביתם שלהם. במתים. בחולים ובאלו שנשארים בריאים ורק רוצים להיקרא בעיני כולם "שפויים". מבטיחה לכם שבעונה השלישית אני מארגנת מגפון עם רשימת קללות באידיש. 

בני ברקמשבר הקורונה