יומן המלחמה של יעל אודם: "היו ימים שבהם הסרחתי מפחד"

1221היו ימים שבהם הסרחתי מפחד. ריח שנדבק לגוף, לבגדים ולא עוזב. זה לא נעים מהצוות ולא נעים מהמרואיינים אבל זה בלתי נשלט. אני רוצה לזכור את מה שעברתי, יש לזה משמעות מבחינתי – היו רגעים מופלאים והיו כאלה מחרידים. אני מספרת כאן על עצמי אבל בעצם זו נגיעה של עשרה ימים בתושבי הדרום, בחיים שלהם, במציאות הבלתי אפשרית שהם חיים בה. .

יעל אודם, כתבת חדשות 12, תופסת מחסה עם חיילים בעוטף עזה

יום ראשון בדרום, מתחילים במרכז חוסן באשקלון. אישה בשם עדי מרגיעה ילדים שמתקשרים אליה מפוחדים, אבל אני עדיין לא מבינה מה זה אומר לפחד. אזעקה אחת ואנחנו תוך שניות בממ"ד שבתוך המרכז. קל. בשלב הזה האדרנלין חיובי ומרגש. מצלמים קצת ומשם לשדרות.

אנחנו עולים עם אורי,  ילד שהוא גם מרואיין מצוין (הזכויות לרסקין שגילה אותו), לגג הבית שלו. רוצים שיראה לנו את עזה השכנה. אורי מספיק לומר משפט אחד ומתחיל מטח של טילים. אמא שלו מבוהלת וצועקת שנרד ואנחנו מצייתים וגם יוצאים מבסוטים – יש מלא צילומים של יירוטים.

משם לבית אחר בשדרות, הפעם בעקבות כוכב מכתבה של תמיר סטיינמן. מאיר ישראל בן ה-9  מגמגם עוד מעופרת יצוקה, סובל מפורט טראומה. למרות הגמגום הוא מתנסח מדהים. מורן, אמא שלו, הופכת תוך דקה לחברה שלי. אנחנו מקשקשות על מתכונים, על ספורט, על חינוך ואופנה. כשמתחיל הירי למרכז ולדרום אנחנו רצים בין הטלוויזיה שהופכת כתומה לממ"ד שלהם. קוראים את שמות הישובים בקול – רמת גן, תל אביב, גבעתיים, עולש.. אחיה הקטן רק בן 5 רץ בבית מבוהל ובוכה. הוא שומע אותנו ויודע שמשהו רע קורה. קשה מאד להסתיר מהילדים את מה שקורה. יודעים שצריך לכבות את הטלוויזיה אבל אף אחד לא מסוגל.

שעות שאנחנו איתם, שלושה אנשים, רוני מרדכי הצלם, יוסי איפרגן שמקליט ואני. הם מפנקים אותנו ואנחנו מרגישים בנוח אבל אז יש נפילה ישירה על בית בשדרות. פרידה זריזה ונוסעים. הנפילה היא בחצר וילה מפוארת שרק לפני חודשיים נכנסו לגור בה. כל המשפחה נפגעת חרדה ומפונה לבית החולים. במערכת לא רוצים מאיתנו שידור – בערב הזה העיניים מופנות אל המרכז. איפה לעזאזל נהיה עכשיו? מפחיד בחוץ.

דופקים על הדלת של הבית השכן, משפחה עם שישה ילדים מכניסה אותנו בשמחה, מעבירים שם עוד שעה. עוברים למיגונית בכניסה לעיר. לצוותים שלנו יש רכבים חדשים, שננעלים מבפנים. יש צבע אדום ואני לא מצליחה לצאת מהאוטו. דופקת על החלון בטירוף ולא מצליחה לצאת.

יעל אודם בממ"ד בקיבוץ ניר עם. מהדלת רואים את השיגורים למרכז

בחצות הצוות מוריד אותי בניר עם. יש בקיבוץ צימרים נחמדים ויואב אבן הוא השכן במבנה הסמוך. לא באתי ערוכה מהבית ואני רק עם ג'ינס וטי שרט, יואב מלווה לי סוג של טרנינג וחוזר לישון. אין שום סיכוי להיות לבד תחת גג רעפים בלילה כזה, סוחבת את המזרון עם הסדינים הלבנים המבושמים למיגונית שבחוץ. מהפתח רואים את הרקטות יוצאות אל המרכז, הן לא נגמרות. אני רואה אותן מעלינו וחושבת על החברים במרכז שעכשיו בממ"ד. הן בדרך אליהם. מציאות הזויה. לפנות בוקר מתחיל צבע אדום – בכל אזעקה פלוגה של גבעתי שנמצאת בקיבוץ נכנסת למיגונית "שלי", החיילים עומדים צפופים ואני על המזרון מצלמת.

הלילה הופך לבוקר ומשם לברזילי – נפצעו חיילים. מגיעים ותופסים את האמבולנסים דוהרים למיון. הצוותים הרפואיים מטיסים אותם לחדר הטראומה. אחרי כמה דקות שומעים שאחד מהם מת מפצעיו. הוא מאליקים וזה מרגיש קרוב. מה נכון לומר בדיווח? מת? נרצח? נהרג? גוש מתיישב בגרון ולא עוזב גם כשחוזרים הביתה. הרופא שקבע את מותו של החייל אומר לאחת החיילות: "יודעת מה יותר קשה מלקבוע מוות של חייל? לקבוע מוות של ילד". באותו הערב הוא קבע את מותו של עידו אביגל בן החמש שנפגע בפגיעה בבניין בשדרות. שני אמא שלו בטיפול נמרץ מונשמת ומורדמת. אי אפשר להכיל כל כך הרבה עצב גם כשלא מכירים.

יום אחרי נפגשים בחמש במערכת. הצלם הוא דביר ולצ'ר, המקליט אורן ביין והם רק חזרו מבת ים. חטפו מכות במהומות. הם לא שבורים ולא מקטרים וזה מוערך. אנחנו נוסעים לאשקלון לבניין שבלילה ספג פגיעה ישירה. בכניסה לרחוב מתחילה אזעקה, עוצרים את האוטו וקופצים לכביש. אורן נשכב עלי – גם כי הוא מלאך וגם כי הוא איש מצחיק. אחרי כמה דקות הוא מקבל הודעות תמיכה מחברים שלא דיבר איתם שנים. מסתבר שדביר ירד עם מצלמה, ובקונטרול שבנווה אילן ראו ושידרו. אנשים עוצרים אותו ברחוב ומפרגנים לו על שהגן בגופו על הכתבת .

יעל אודם ואורן ביין, הצוות של חדשות 12, באזעקת צבע אדום. צילום מסך 

דיווח מהבניין שנפגע ואני חייבת פיפי. עולה במדרגות, אולי תהיה דלת פתוחה. נכנסת ומתנצלת, מבקשת שירותים. חדר האמבטיה מלא בדם – מסתבר שזו הדירה שבה נפגע דייר מרסיס בבטנו. לא הספיק להגיע לממ"ד. אשתו מחכה שייצא מניתוח ומסכימה בשמחה להתראיין בשידור חי. 

משם לרחוב אחר – שם 12 מכוניות נשרפו בלילה, מס רכוש לא מגיע והדיירים מודאגים. חלקם רוצים לברוח מהעיר או לנסוע לבקר הורים מבוגרים ואין להם איך. דיווח אחד ובשני כבר מתחילה אזעקה. רצים לממ"ד שבדירה הסמוכה יחד עם בעל הבית. בממ"ד יש ילדים ישנים. תוך כדי שידור חי אנחנו מתנצלים על החדירה לפרטיות ובכל זאת שואלים את הילדים אם רוצים לדבר. ילד בתחתונים מתעורר לאזעקה וצוות צילום אצלו בבית ומדבר כאילו התאמן שבועות. מדהים.

באינסטגרם יש עשרות הודעות, אנשים טובים מכל הדרום מזמינים אותנו אליהם. לאחת מהן אני עונה ש'קפה זה נחמד אבל חייבת איפור מסיר עייפות'. היא מנדבת את גיסתה ואנחנו בדרך אליהם. מהפנטהאוז של משפחת שמואלי רואים את עזה, הוגשה לנו ארוחת צהריים פרסית, זכיתי באיפור מושלם ובעיקר במרואיינים טובים מהשידורים שהתבצעו תוך כדי אזעקות. מצאנו עוד מקום להרגיש בו בבית.

יעל מתאפרת אצל משפחת שמואלי באשקלון

כבר צהריים וצוות הצילום מתחלף. לי זה קשה. היינו יחד ברגעי הפחד, חלקנו אדרנלין משותף ועכשיו צריך להתרגל מחדש. מתמקמים ליד מרכז מסחרי שהמקלט בו רחוק. יושבי בית הקפה שיצאו לנשום קצת אוויר מספרים ששכונת אפרידר ספגה הכי הרבה נפילות בכל השנים האחרונות והמקלט יחסית רחוק. אני סובלת, הפחד מבחיל. יושבת במקלט שהוא בכלל ארכיון של רואה חשבון וכשצריך יוצאת לדווח.

בסוף היום מתקרב לכיוון העמדה שלנו איש נחמד. הוא מבוגר  עם קביים ושני זרי פרחים. בקול חלש ובדמעות הוא אומר 'תודה על הייצוג של אשקלון'. אני בוכה מהתרגשות ועל הדרך כבר מוציאה הכל. אסף בינדר הצלם לא התבייש וחיבק אותו. שמחה מאד לראות את אפרת לכטר יורדת מהמונית להחליף אותי. די . 

יעל מקבלת זר פרחים מתושב אשקלון

אלו ימים רצופים שבהם השעון מכוון לארבע בבוקר, ובחמש וחצי אני כבר בבית החולים ברזילי, המיון כולו ממוגן וזה מקום בטוח להתחיל בו את היום. במודיעין של בית החולים מחייכת אליי "שירה" שעוזרת לי בכל בוקר לסדר את השיער. אנחנו קוראות אחת לשנייה שירה כי בטעות קראתי לה ככה בהתחלה ומאז זה נשאר. שתינו שירה.

השיחות של האחיות בפינת עישון הן מרתקות. אני מצותתת מהצד. לכל הנשים כאן יש ילדים בבית במצב לא טוב, הן מספרות עליהם עם דמעות בעיניים ומפצירות בי ללכת לילדים שלי. הן קרועות בין שני עולמות. גם אנחנו רואים ילדים שמגיעים לבית החולים פגועי חרדה. לפעמים הם צל של ילד, נראים כמו רוח רפאים, משותקים מפחד. לחלקם ברח פיפי, המכנסיים רטובים. גם כשהם בני 12 זה קורה בכל אזעקה. הם לא מתקלחים לבד, לא סוגרים דלת בשירותים, יש כאלו שלא אכלו כבר 10 ימים. יש דמיונות וחזיונות ואף אחד לא יכול להבטיח להם שזה מתישהו יעבור.

הנסיעות הן החלק המפחיד ביותר עבורי בסיקור הזה. ביקשתי מהמערכת לא לנהוג לדרום – לא להיות לבד בזמן אזעקות. באחת הנסיעות נשמעה אזעקה אבל נהג המונית לקח את הזמן ולא רצה לעצור – הוא ותיק באשקלון, כבר לא מפחד. פתחתי את הדלת ורצתי לתוך בניין מתפורר בשכונת העתיקות בעיר. הוצאתי את הטלפון וצילמתי את עצמי מפחדת, לא היה לי שום רעיון אחר איך להעביר את השניות האלה. הרקטה נפלה בבניין מאחורינו, קולות הנפץ היו איומים. נכנסתי למונית כועסת. שתקנו עד תל אביב.

נהג אחר הבטיח שיש לו את אפליקציית צבע אדום ושנדע לעצור כשתהיה אזעקה. מהרכב לא תמיד שומעים אותה. שתי דקות לנסיעה ואנחנו רואים אנשים קמים מהכביש אחרי ששכבו עליו. פספסנו את האזעקה. שוב כועסת ושותקת. מה יש לומר?

חוזרים הביתה וצריך להתנהג רגיל – לקפל כביסה, לצחוק עם הבנות, להיות שפויה ורגילה. אבל המעברים חדים לי מידי. השכונה שלי היא בועה, כולם יורדים לים, מזמינים פיצה, נהנים מהקיץ שהתחיל. לי אין סבלנות. מחכה שהכל כבר יחלוף ואחזור להיות אחת מהם.

יעל אודםלחימה בדרוםמבצע שומר החומות