טוקיו 2020: הדרמה הגדולה של סימון ביילס והסיקור הבעייתי של ערוצי הספורט הישראליים

אולימפיאדת טוקיו 2020 נחשבת לאולימפיאדה השוויונית בהיסטוריה – יש בה ייצוג של 49% ספורטאיות נשים. למעשה, זהו אחד מהתוצרים של עבודה מעמיקה של הוועד האולימפי הבינלאומי שפרסם ב-2019 תוכנית לקידום שוויון מגדרי שכוללת 25 המלצות מפורטות בתחומי הספורט, ומתמקדת במתקנים, כספים, ממשלה, סיקור ועוד.

אבל יותר מכך, זו האולימפיאדה הכי שוויונית גם מבחינת התפיסה החברתית של ספורט הנשים. הדבר הכי בולט הוא העובדה שהספורטאי הכי מעניין באולימפיאדה הזאת, לראשונה בהיסטוריה, הוא בעצם אישה – סימון ביילס.

ביילס היא הספורטאית שחיכינו לה, והיא מודל לחיקוי לבנות ולבנים ברחבי העולם. בימים האחרונים מתרחשת סביבה דרמה גדולה לאחר שנפצעה והודיעה על פרישה מהגמר הקבוצתי. בהמשך אף פורסם כי היא לא תשתתף גם באירוע המרכזי של הענף באולימפיאדה. מאיגוד ההתעמלות האמריקאי נמסר בהתאמה: "אחרי בדיקות נוספות, סימון ביילס החליטה לפרוש מגמר הקרב-רב באולימפיאדה במטרה לטפל בבריאותה הנפשית".

במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר הגמר הקבוצתי שיתפה ביילס: "כשאני נמצאת במצבי לחץ קיצוניים, אני סוג של מאבדת את זה. אני פשוט צריכה להתמקד בבריאות הנפשית שלי ולא לסכן את הבריאות שלי". הספורטאית זכתה לתמיכה גורפת וקיבלה חיבוק חם מהאוהדים, חבריה הספורטאים וכתבי הספורט שמסקרים את האירוע. וזה לא מובן מאליו.

הסיקור האוהד של סימון ביילס מעיד על השינוי שקורה בתקשורת הספורט בכל העולם. התקשורת עמדה מאחורי ביילס והעבירה את המסר שהיא ספורטאית עילית – הכי טובה בעולם. וזה מסר חשוב מאוד שעולה בפעם הראשונה – גם ספורטאית אישה יכולה להיות הטובה ביותר (ובמקרה שלה גם אפרו-אמריקנית!). בשבוע החולף ביילס הדגימה עד כמה היא באמת הטובה ביותר כשהחליטה לעלות לתחרות למרות הקשיים שחוותה, ולבסוף הלכה עם האמת שלה עד הסוף באופן חסר פשרות שהתבטא גם בהחלטה שלה לפרוש מגמר הקרב-רב.

כמאמנת ומנהלת מקצועית בספורט, אני מבינה היטב את הלחצים והמצוקה שאיתם המתעמלת האגדית התמודדה. הלחצים שספורטאים/ות חווים/ות לקראת האולימפיאדה הם אדירים – הן מבפנים והן מהסביבה החיצונית. ההחלטה שלה לרדת ולא לסכן את עצמה הייתה אמיצה. היא הקשיבה לעצמה – לתחושות ולצרכים שהיו לה באותו הרגע, למרות כל הביקורת והקושי העצום. יותר מכך, אני מעריצה אותה על כך שהיא החליטה לדבר על זה בגלוי. כשספורטאי/ת חווה משבר נפשי, הדבר הכי חשוב לעשות כדי להוריד את הלחץ ולאפשר תהליך ריפוי, זה לשתף את הסביבה שלו/ה – במקרה שלה לשתף את הקהל הענק שצופה בה. ולכן, מבחינתי היא הייתה והיא נשארת הספורטאית הטובה ביותר באולימפיאדה. בעיניי אין ספק שהיא תצא מזה מחוזקת, בין אם באולם ההתעמלות או בחיים בכלל. ביילס מסמלת את השינוי החברתי בתפיסה של ספורטאיות נשים בכל העולם. הן הגיבורות של כולן וכולם ואני מקווה שהן יקבלו את המקום הראוי שלהן גם על המסך שלנו בבית.

לא רק ביילס: הסיקור הישראלי ממשיך להחליש את הספורטאיות

גם אצלנו בישראל זכינו להישגים והצלחות של ה"גיבורות" שלנו: אבישג סמברג עם מדלית זהב כבר ביום הראשון, וספורטאיות מצוינות נוספות שהגיעו להישגים, גם אם לא למדליות, כגון עומר שפירא, אנסטסיה גורבנקו, קטי ספיצ'קוב, שירה ראשוני ועוד רבות נוספות, בנוסף לאלו שיתחרו בימים הקרובים.

כמו שציינתי קודם, המארגנים החליטו לתת בתחרות האולימפית דגש על קידום שוויון מגדרי וייצוג שוויוני, אבל השאלה המעניינת היא האם גם הסיקור של הנשים בטוקיו 2020 הוא השוויוני ביותר בהיסטוריה.

היתרון הגדול במשחקים האולימפיים זו האפשרות להשוות בין סיקור ספורט נשים לגברים משום שהם משודרים במקביל, בניגוד לשידורי ספורט נשים בשגרה שכמעט ולא קיימים. במחקר אמריקאי שהתפרסם לא מזמן, התגלה שאחוז שידור ספורט הנשים בשגרה עומד על 5% בלבד, אגב, נתון שנשאר קבוע כבר 30 שנה. באולימפיאדה, לעומת זאת, כמות תחרויות הנשים, המאפיינים, וכמות השידורים דומים מאוד לגברים ולכן זאת הזדמנות מצוינת להשוות את איכות הסיקור שלהם.

ובאמת ערוץ הספורט משדר בכמות שוויונית את תחרויות הנשים והגברים. אנחנו נחשפים למגוון תחרויות וזוכים לראות נשים במגוון צורות ויכולות – רוכבות, מרימות משקולות, קלעיות, מתעמלות, כדורגלניות ועוד. כמותית, השידור והסיקור של האולימפיאדה הוא שוויוני, אבל מסתבר שיש עדיין הרבה מאוד בעיות מתחת לפני השטח שחשוב לדבר עליהן.

לערוצי הספורט שמשדרים את האולימפיאדה יש אחריות חברתית משום שקהל גדול מאוד מכלל אוכלוסיות המדינה, צופה וסופג את המסרים שהם בוחרים להעביר, ובסופו של דבר שפה יוצרת מציאות. האם שידורי הספורט מעבירים את המסר שזה לגיטימי שילדה תעשה ספורט? האם ילד יכול לתפוס ספורטאית כמודל לחיקוי? לנו זה ברור שכן אבל מתחת לפני השטח התשובה הרבה פחות חיובית.

ב"מגרש משלה" (פלטפורמה אינטרנטית להנגשת ידע מחקרי וכלים מעשיים לשימור וקידום נערות ונשים בעולם הספורט) התראיינה ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת תקשורת ספורט. ברנשטיין ציינה שלמרות שבמשחקים האולימפיים הכיסוי הוא הרבה יותר פרופורציונלי, כשאנחנו בוחנות את מה שנאמר בין השורות, אנחנו רואות שמסרים דומים לאלו ששמענו בגלוי בעבר, שמורידים מערכן של הספורטאיות, ממשיכים לעבור בצורה סמויה יותר.

במחקרים בנושא נמצא שאופן הסיקור של ספורט מדגים את הדרכים בהן מעצימים ומחזקים את ספורט הגברים, בעוד שספורט הנשים נותר מוחלש ושולי. למעשה, מבחינה איכותית, בעוד שסיקור של ספורטאים גברים מתייחס ברובו ליכולות ולהישגים הספורטיביים שלהם, סיקור של ספורטאיות מתמקד פעמים רבות במראה שלהן, בחייהן האישיים, או ברכילות, וזאת על חשבון הצגת היכולות הספורטיביות שלהן. יותר מזה, נמצא שהרוב המוחלט של מובילי הדעה בתקשורת הספורט (כתבים, שדרים, עורכים וכו') הינם גברים, מה שיכול לתרום לפערים ולכשלים בסיקור ספורט הנשים.

בשבוע האחרון אספנו נתונים כמותיים ואיכותיים על סיקור תחרויות האולימפיאדה. בדקנו האם יש הבדל באיכות הסיקור ויותר מכך, בדקנו מי מעביר את השידורים – מי הם קובעי הקולות שתשמעו אצלכם על המרקע, אלו שבסוף מעבירים את המסרים החברתיים לצופות ולצופים. לצערנו, אחרי כמעט כשבוע, גילינו שיש הרבה דברים מתחת ומעל פני הקרקע שהם ממש לא שוויוניים כמו שחשבנו. שמענו לא מעט משפטים מביכים שלא צריכים להיאמר על ספורטאיות או על ספורט נשים. למשל "אחת הגדולות ואחת היפות", שנאמר בשידור התעמלות מכשירים ועוד מגוון משפטים שלצערנו ממשיכים להיאמר כשמדובר בנשים, ובהם יש הקטנה או החפצה של הספורטאיות, שיוך הצלחתן או השוואה לגברים, שימוש בשמות פרטיים, התייחסות למראה או סקסיזם, שימוש בלשון זכר וכמובן, איך לא, התייחסות להריון/לידה/בן זוג על פני יכולות והישגים.

התופעה שהכי בולטת בעיני היא השימוש השגוי במונח "בנות", משום שהוא טומן בחובו את היחס של החברה כולה לנשים, לא רק לספורטאיות. וכאן זה בא לידי ביטוי באופן קיצוני מכיוון שהשימוש בפנייה הזאת מקטינה את אותן ספורטאיות ומבטלת את המעמד, התפקיד והגיל שלהן.

בשידורי התעמלות המכשירים נאמר: "כל הבנות עומדות ומחכות", כאילו מדובר על חבורה של ילדות בהפסקה בבית הספר ולא על מתעמלות מקצועניות. במקרה באותו השידור מדברים על נשים כ"בנות", ואילו בגברים בוחרים במונח הרלוונטי: "היא הולכת להתחרות כאן בהמשך בבנות…" "…הוא בגברים…" (גלישת גלים, טוקיו 2020). למה? כי קשה להחליף כאן את המילה גברים בבנים, זה פשוט "לא עובר בגרון". גם במשפט הזה: "נבחרת של בנות הנאבקות על כרטיס אחד למשחקים האולימפיים" (ספורט 1) קל יותר לדמיין שתי ילדות שרבות אחת עם השנייה ולא שתי ספורטאיות עלית שמתחרות בצורה ספורטיבית, מקצועית ולגיטימית.

איפה הפרשניות?

אחד הדברים שמוביל לפערים ולכשלים בבחירת השפה בסיקור ושידור ספורט הנשים, נובע מהמחסור בנשים בעמדות השידור, בדיוק כפי שנמצא במחקר. גילינו שבשידורי התחרויות של האולימפיאדה בארץ כמעט ואין פרשניות או שדרניות. בסקירה של 17 שידורי ספורט שמתוכם 12 שידורי תחרויות נשים ו-2 מעורבים, היו רק 4 דוברות (פרשניות או שדרניות) מתוך 31, כלומר 13% נשים בלבד.

הנתון הזה הדהים אותי משום שמצד אחד ערוץ הספורט שלח יותר נשים מגברים לטוקיו, ובאמת ניתן לראות נשים מצוינות שנמצאות באולפנים כגון מאיה רונן, מירי נבו ושרון פרי, אולם בפועל, ברוב זמן המסך של המשחקים עצמם אנחנו שומעים כמעט רק גברים, והם ממלאים את התפקיד המקצועי שמפרשן מאחורי התחרויות, ובסוף אלו הקולות שמגיעים אלינו הביתה והמסרים שלהם בהתאם.

ברור שבזה ניתן ואפילו קל מאוד להשתפר. להביא נשים מצוינות להיות פרשניות ושדרניות בערוץ הספורט. ויש הרבה כאלו. הן יביאו את הקול המקצועי שלהן וגם את הידע והניסיון שלהן כנשים בענפי הספורט השונים וכמובן יהוו גם הן את השינוי התפיסתי שנשים יכולות להיות נשות ספורט ותקשורת מקצועיות ומצוינות ושיש מקום גם לקול שלהן.

ערוץ הספורט וגופי ספורט ישראלים רבים עשו שינוי אדיר בשנים האחרונות בסיקור ספורט הנשים שניתן לראות גם באולימפיאדה. הסיקור של ספורט הנשים הרבה יותר מכבד ומעצים מאשר בעבר, ויותר מזה – הרבה מאוד ביטויים סקסיסטיים ומזלזלים ששמעתי בשידורי האולימפיאדה שבהם צפיתי כשהייתי ילדה, כבר לא נחשבים "פוליטיקלי קורקט" וזה שינוי חשוב ביותר. אולם ישנם לא מעט פערים ובעיות שצריך לחשוף ולטפל בהם עד שנגיע לסיקור שוויוני באמת, ונוכל לאפשר לכל ילדה ואשה לחלום ולעסוק בכל ענף ספורט שרק ירצו.

בימים אלו אנחנו עובדות על הוצאת "מדריך לסיקור שוויוני של ספורט נשים" של "מגרש משלה" בשיתוף עם "סיקור שוויוני". המדריך ייתן כלים לאנשי ונשות תקשורת הספורט ויעלה את המודעות לסיקור שוויוני של ספורט נשים ובמקביל יאפשר גם לצופים ולצופות בבית לצפות במשחקים בראייה ביקורתית, כי בסוף גם להם יש חשיבות גדולה בשינוי התפיסות החברתיות. אנחנו מקוות שגופי התקשורת ימשיכו ללמוד ולהשתפר בסיקור נשים ויעבירו לנו חוויה שוויונית ככל הניתן, גם מספורט הנשים.

 

**מרב שמש היא מאמנת ומנהלת מקצועית בענף הכדורגל ומייסדת מחלקת הנשים של מועדון הפועל ת”א בכדורגל. הקימה יחד עם עדי מוהל את מיזם "מגרש משלה", הפלטפורמה להנגשת ידע מחקרי וכלים בנושא שימור וקידום נערות ונשים בספורט ומנהלת מיזם "סיקור שיוויוני" לקידום סיקור ספורט הנשים בישראל.

אולימפיאדהטוקיו 2020סימון ביילסספורט