'לפני 7 שנים אבא נהרג מול עיני, אל תפיצו את הסרטונים'

כמעט שבע שנים עברו מאז שאחותי ואני ראינו איך אבא נהרג
היינו שם כל אותם רגעי אימה. צפינו בהכל.
הדבר הזכור ביותר מהאירוע, הוא הרגע שעמדתי ליד האמבולנס הצהוב, אמא שלי מגיעה ומביאה לי את הארנק של אבא "קחי, שיהיה לך כשתגיעו לסורוקה, הנה תעודת הזהות של אבא". ביקשתי ממנה ללכת מהזירה, היא הייתה קשה מדי.
שלוש דקות אחרי שקיבלתי את הארנק של אבא, הגיעה עובדת סוציאלית יחד עם פרמדיק, "ליאורה, אנחנו מצטערים, אבא שלך נפטר. את צריכה להודיע למשפחה".
הלב שלי התרסק לתוך עצמו, שמעתי שאני צריכה להודיע לאמא שלי, לאחותי, לאחי הגדול ולאחי הקטן שאבא שלי מת. איננו.
בשניות הללו, המוח שלי היה ריק. מת. זומבי.

יעקוב טליה ז"ל. נהרג בתאונת טרקטור בשנת 2015 בחווה החקלאית אותה הקים, חוות טליה, מזרחית לבית יתיר. צילום ליאורה בן צור, בתו

הגעתי לבית, כמה מטרים ממקום האירוע, ואמרתי "אמא, שירה, אבא נפטר". זעקות שבר נשמעו בבית, נקרעתי.
אותה עובדת סוציאלית ביקשה שאתקשר לאחיי ששירתו ביחידות קרביות בצה"ל, שאספר להם שאבא פצוע ולא נהרג כפי שקרה, שלא יפגעו בעצמם.
שיקרתי לשניהם בטלפון, "בואו הביתה, אבא פצוע".
כמה בכיתי כשראיתי אותם נכנסים בפתח הדלת, כמה בכיתי כשסיפרתי להם את האמת.
את הסיפור הזה אני מספרת בכאב עצום, לא האמנתי שאני יכולה לכתוב אותו, להעלות אותו ולחשוף אותו באופן בוטה כל-כך.
הוואטסאפ שלי התעייף בשבוע האחרון. סרטונים קשים מנשוא מופצים בכל עבר, בהם רואים איך אנשים נרצחים.
המציצנות האיומה הזו שפתחנו, הרצון להיות הראשונים ששולחים את את הסרטון הגרפי ביותר, האיום ביותר, החד ביותר. למה?
שנוכל להיות הראשונים שהניחו אצבע על הזוועה הזו? מה זה תורם לנו למען השם?
מה עם המשפחות? אלו שיצפו בסרטונים לפני שיקבלו את הבשורה, אלה שיצפו במות יקיריהם שוב, שוב ושוב ללא הפסקה, ברשתות החברתיות, בטלוויזיה, באינטרנט.
הסרטונים הללו מופצים בקבוצות וואטספ כיתתיות של הילדים שלהם, הם צופים בהם ורק רוצים לצרוח.
אני זוכרת בן דוד חסר טאקט במיוחד ששאל ביום בו אבא שלי נהרג, "אז איך הוא נמחץ? על ידי טרקטור? משהו אחר? ספרי לי". הגוף של אבא שלי עדיין לא ירד לקבר, אבל את השאלה המציצנית הזו הוא ידע לשאול.
תעשו טובה, תמחקו את הסרטונים.
ברוך דיין האמת.
הפיגוע בבאר שבעהפיגוע בבני ברקהפיגוע בחדרה