הצגת ערכים דתיים שמפלים נשים כפמיניזם הן סכנה לעתיד של נשים בעולם

לאחרונה צפינו בצער בביטול פסק הדין המפורסם והתקדימי, רו-נגד-וויד, שהתיר הפלות ברחבי ארה"ב ברמה החוקתית. ההחלטה עתידה להשפיע על חייהן של נשים ועל בריאותן והיא מדאיגה במיוחד, כיוון שברור שאישה הרה המעוניינת בכך, תעשה הפלה באמצעים שעומדים לרשותה. כלומר, לא ניתן באמת לאסור על הפלות, אלא רק על הבטוחות שבהן. כתוצאה מכך נשים רבות, בעיקר מוחלשות ושחיות בעוני תפגענה בגוף ובנפש. אך מעבר לכך, שווה לחשוב כיצד סוגייה אישית ואינטימית כל כך של הפסקת היריון לא רצוי, הפכה לסוגייה פוליטית מפלגת בארה"ב, אך לא בישראל.  

עד לאחרונה, סוגיית ההפלות בישראל כלל לא היוותה זירה למחלוקת פוליטית. למרות שהחוק בישראל אוסר על הפלות ומתנה אותן בקיום ועדה, 99% מההפלות מאושרות בפועל. כך שנשים שרוצות להפסיק את הריונן, אמנם צריכות לעבור ועדה מחנכת ומשפילה, בסופו של דבר הן יכולות להפיל די בקלות. בנוסף, פרט לפעם אחת, בשנות ה-80 שביטול סעיף בחוק ההפלות, היווה תנאי להסכם קואליציוני בין מפלגת "אגודת ישראל" לבין "הליכוד", סוגיית ההפלות לא היוותה קלף מיקוח, לא הופיעה בתעמולות בחירות ולא עלתה לכותרות בחדשות כסוגייה מרכזית בדיון בין הימין והשמאל, כפי שקורה בארה"ב.

ההבדל בין ישראל וארה"ב, נובע קודם כל מהשוני במעמד העובר בין הדת הנוצרית-הקתולית לבין הדת היהודית. בעוד העמדה הקתולית רואה בכל הפלה, רצח של חיים קדושים, כבר מרגע ההפריה, העמדה היהודית מאפשרת הפלות בנסיבות מסוימות, כיוון שהיא מאמינה ברמה העקרונית שחיי האם הממשיים, חשובים מחייו הפוטנציאליים של העובר שטרם נולד. ההבדלים האלו ברמה הדתית, השפיעו על עוצמת ההשפעה השונה של התנועות בין שתי המדינות.

עמותת "מרכזי לילך" למשל, שהיא שלוחה של ארגוני "בעד החיים", אומנם החלה לפרסם עצמה בחוצות ועל אוטובוסים אך אינה מקבלת תשומת לב רבה בשיח הציבורי. לעומתה, אחת העמותות הבולטות בישראל, היא "אגודת אפרת", אותה אני חוקרת במסגרת עבודת התזה שלי, בהנחייתן של פרופ' יעל השילוני דולב וד"ר יעלה להב רז. העמותה הוקמה בשנות ה-70 במטרה למנוע הפלות ולעודד את הילודה בעם היהודי והיא נתפסת בציבור החילוני על פי רוב כמיליטנטית ומניפולטיבית מאוד. יחד עם זאת, ממצאי המחקר שלי מראים כי בניגוד לתנועות "בעד החיים" (pro-life) בצורת הקלאסית הגברית, הדתית והאלימה, אגודת אפרת אוחזת בו זמנית בשתי קצוות, כביכול מנוגדים. מצד אחד, היא אוחזת בעמדה שמרנית כאשר היא מציגה עצמה כמפעל להצלת תינוקות ומדגישה את הצער, החרטה והאשמה מהם האישה תסבול, ומדגישה את ההשפעה של ההפלה על הלאום היהודי, לאור זיכרון השואה והאיום הדמוגרפי. מהצד השני, היא אוחזת בעמדה פרוגרסיבית לכאורה, כאשר היא מכנה עצמה "אגודה פמיניסטית ליברלית הדוגלת בזכות האישה על גופה", ומאמצת סמנטיקה המזוהה עם פמיניזם פרוגרסיבי.

המעניין באחיזה הכפולה הזו, בה נוקטת גם רותי לבייב במסגרת קמפיין שמירת הנידה שממוסגר תחת הכותרת 'זה היום שלך', היא שלא מדובר בשיח שמרני שהוחלף בשיח פרוגרסיבי, אלא בשני שיחים, כביכול סותרים, המתקיימים במקביל. אופן הפעולה הכפול של "אגודת אפרת", השולח זרועות לקהלי יעד שונים בתכלית, הוא חלק ממגמה עולמית, במסגרתה ערכים שזוהו עם הצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, מופקעים מאחיזתו הבלעדית ומופעלים לכאורה נגדו. כלומר, אותם טיעונים כמו "הסכמה מדעת" ו"זכות האישה על גופה" משרתים עתה את שני הצדדים. "שעשני אישה" של הגברת לבייב נשמע מעצים, רק שהיא שכחה, ממש במקרה, את ה"ברוך שלא" שמגיע לפני ובכלל מובא כברכה שהגבר אמור לשאת. המגמה בה מוצגים ערכים שמרניים שביסודם מגבילים ומפלים נשים כערכי פמיניזם, מזכירה כמעט באופן מיידי את עלילת 'סיפורה של שפחה' הדיסטופית, בה אותן נשים שכתבו את הצעת החוק שקראה לאסור הפלות, מצאו את עצמן במדינת גילעד שבה אסור להן אפילו לקרוא ולכתוב.

כך למשל, כאשר שר הבריאות ניצן הורוביץ העלה בדצמבר האחרון את הרפורמה לביטול הועדות להפסקת היריון, אגודת אפרת התראיינה לערוץ 7 ופרסמה פוסטים רבים בהם תמכה במהלך, בטענה שזכות האישה להחליט בעצמה על המשך הריונה והוועדות האלו לא רלוונטיות, לא מבצעות את תפקידן ומהוות גורם מיותר ופולשני. אך במקום הוועדות האלו, אגודת אפרת מציעה מדיניות של השהייה של 72 שעות בין גילוי ההיריון לביצוע ההפלה, מדיניות שנהוגה במדינות רבות בארה"ב שעתה אוסרות על הפלות כליל, דוגמת טקסס, אוקלהומה ואלבמה. כך, אגודת אפרת תומכת בחוק בטענה פמיניסטית אך מציעה חלופה בעייתית, שלפי מחקרים פוגעת בנשים.

אז בהינתן הכוחות האלו בזירה המקומית, לאן מועדות פנינו? ברמה המיידית, המצב בישראל טפו טפו חמסה חמסה – עדיין טוב יחסית. בשבוע שעבר עבר תיקון לחוק ההפלות שאמור להקל על נשים בבירוקרטיה והדבר אמור להיטיב עם נשים. מיד אחריו החל קמפיין של ארגונים פמיניסטיים הקוראים לבטל את הועדות להפסקת היריון תחת הסלוגן: "הגוף שלי, החוקים שלהם". העלאת המודעות בנושא, בצל האירועים האחרונים בארצות הברית, יש בה להבנתי, שמחה מהולה בפחד. תנועות מכל צידי המפה הפוליטית, עשויות לייבא לישראל שיח מקטב שלא שייך לנו.

ההתפתחויות האחרונות בארה"ב הראו עד כמה הישגיה של התנועה הפמיניסטית שבריריים וכמה פגיעות הן זכויות הנשים. אך מעל לכל, הן הזכירו שוב שהפיכת סוגיות אינטימיות, אישיות וגופניות של נשים לסוגיות מקטבות, שהן כלי שרת בידי פוליטיקאים ותנועות במיקומים שונים על המפה הפוליטית, מסוכנת ורצוי שלא נאמץ אותה, כאן בישראל. כולי תקווה שהמגמה החיובית שהחלה בארץ תמשיך ושהדיון המתחדש בנושא, יישא פרי שיטיב עם נשים, עם זכויותיהן ובריאותן הנפשית והפיזית.  

הפלותנידהפמיניזם