לספר לאבא שהבת שלו נהרגה

להיות עיתונאי משטרה במדינה הקטנטונת שלנו זה אומר להתחכך כל הזמן באירועי הזמן, לגעת בהם או להיות חלק מהם. ביום חמישי פרצה השריפה הגדולה בכרמל. מאוחר יותר נודע על אוטובוס האש ובו 36 הצוערים, עתודת הקצינים של שרות בתי הסוהר.

עוד בטרם הספקתי לעכל שאני נשאבת לטפל במשפחות הרוגים, ועל קו הטלפון חברי הטוב, ניצב בדימוס זאב אבן חן. בקול קורע מבכי אמר לי "הדס, טופז על האוטובוס, טופז בשריפה". קפאתי. מי כמוני יודעת עד כמה קשור זאב לטופז שהלכה בדרכו והתגייסה למשטרה ואחר כך לשב"ס.

ניסיתי להרגיע אותו, הוא ביקש שככתבת משטרה אנסה לדלות פרטים, השביע אותי לספר לו הכל.

3 שעות חלפו, שוב ושוב הוא צלצל לדעת עוד ועוד. אני צלצלתי לנציב שרות בתי הסוהר רב גונדר בני קנייק, החבר הכי טוב של זאב. "אנחנו עוד לא יודעים" אמר בכאב, "ממתינים". אבל הוא כבר ידע.

בחלוף השעות, כששמעתי שאבן חן נוסע עם חתנו, עמית קליין – קצין משטרה בעצמו, ומחותנו – ניצב בדימוס חיים קליין, צפונה, נשברתי. צלצלתי לקנייק. "אתה חייב להגיד לי", ביקשתי. "כן" הוא ענה, "היא בין נוסעי האוטובוס, אף אחד לא נשאר חי."

"אני הולכת להגיד לו, לזאב" אמרתי לקנייק." אי אפשר להשאיר אותו ככה, הוא משתגע, נוסע צפונה".

"בטוחה?" שאל קנייק. "בטוחה", אמרתי." תשאיר לי את העניין".

הבטחתי וקיימתי, לא הסתרתי, וצלצלתי לזאב להגיד לו שצדק, שטופז איננה. צרחותיו מהדהדות באזניי גם בעת כתיבת שורות אלו. נתתי לו לרוקן משהו מהכאב, ביקשתי ממנו שיחזור הביתה, שאישתו שרה ושני ילדיו האחרים צריכים אותו, ששם מקומו, איתם, עד שתתקבל ההודעה הרשמית. הוא נכנע, "בסדר" אמר, "בסדר, את צודקת", בלחש.

למחרת הלוויה. מי לא היה שם, כל צמרת המשטרה בעבר ובהווה הגיעה בהרכב מלא. מפכ"לים בעבר והמפכ"ל הנוכחי. בית העלמין הצבאי הקטן ברחובות, היה מלא אנשי מדים כחולים.

נציב שרות בתי הסוהר בפנים כואבות, הגיע גם הוא. 36 חניכים הוא איבד, אבל טופז היתה כבת לו. שנים שהוא וזאב החברים הכי טובים, ובארגון שלו מצאה טופז את מותה. היא שאבא שלה נתן לו אותה למשמרת. כשעלה לספוד לה, בכה. "אחי" הוא קרא לזאב אבן חן, והוסיף "את בתו של אחי אני סופד היום, כילדה היית לי".

ואבן חן, שקרא לביתו טופי, הבטיח: "כולם ישלמו, כל מי שאחראי למחדל הזה. לא יעזרו ועדות חקירה. הם כולם יצטרכו לתת הסברים במקום אחר שאני אבחר". עכשיו השוטרים בכו.

טופז אבן חן ז"ל

אהובה וליאור, כמה טבעי

באותן דקות כבר היה ברור שחייה של ניצב משנה אהובה תומר, על נשימות אחרונות. גופתו של תת ניצב ליאור בוקר כבר הייתה באבו כביר. שני קצינים, שבשל עבודתי, חיי שזורים בשלהם. פגשתי אותם במלחמת לבנון השניה, בפיגועים, בארועי אום אל פאחם. את סיפור אהבתו של ליאור בוקר לאישתו נאווה,  הכרתי מקרוב.

גם היא, כמוני, היתה כתבת פלילים. כשפגשה את בוקר, אז מפקד משטרת חדרה, זו היתה אהבה ממבט ראשון. מאז הוא הפך לעוגן של חייה, לחבר הכי טוב שלה, כפי שחזרה ואמרה למנחמיה.

ליאור בוקר ואהובה תומר הם שני קצינים שתמיד צעדו בקו הראשון, הולכים לפני המחנה. כמה זה טבעי ששניהם יחד ירוצו ראשונים לסייע לנוסעים באוטובוס הצוערים שעלה באש, ונבלעו באש בעצמם.

ובינתיים לא תשקוט הארץ, כאילו לא די בקורבנות עד כה.

ושרק יירד כבר הגשם. אנחנו צמאים.