מדוע ארגון 'נשים עושות שלום' לא זוכה כלל בסיקור תקשורתי?

אין ספק שאם גל גדות הייתה מגיעה לכנסת כל יום שני, נפגשת עם ח"כיות וח"כים מכל הסיעות, דנה עם קסניה סבטלובה ורחל עזריה על רווחים חברתיים-כלכליים פוטנציאליים להסכם מדיני, מעלה עם שולי מועלם את החשיבות לשלב נשים בהחלטות המדיניות-ביטחוניות ומצטלמת עמה, מקריאה יחד עם עאידה תומא סולימאן את הקריאה לשלום, עולה ליציע להקשיב לדיוני המליאה והופכת לבת בית בכנסת, כל הכתבים היו רצים לסקר את מעשיה.

בלי להתגורר בהוליווד ובלי גלימה, מגיעות כל יום שני לכנסת גיבורות חיי היומיום. הן מגיעות מכל רחבי הארץ, מאופקים, דימונה, טייבה, לוד, ראש הנקרא, אזרחיות מן השורה – יהודיות וערביות, המצביעות ימין, מרכז ושמאל. כולן בתנועת נשים עושות שלום. מעת פתיחת מושב החורף, עשרות חברות מגיעות יחד לכנסת, נפגשות עם אנשי ממשל מכל הסיעות ויושבות באופן נחוש ותמידי ביציע. הן לא זוכות לסיקור תקשורתי. הן גם לא מגיעות לכנסת באופן קבוע בשביל הרייטינג. הן פועלות לטובת כלל הציבור הישראלי במטרה לשים בסדר עדיפות עליון אחד הנושאים הראויים ביותר במדינה: לעצור את המלחמה הבאה אם ניתן, ולהגיע להסכם מדיני שיבטיח בטחון ושלום לטווח ארוך.

כל יום שני בכנסת. צילום: נשים עושות שלום

קשה להסביר למה פעילות אזרחית כה מרשימה, המתקיימת על בסיס שבועי, לא זוכה לעניין מצד רוב הכתבים. זו שאלה שאנו נשים עושות שלום שואלות את עצמנו, בלי שיפוטיות ועם הרבה הערכה לעולם התקשורתי.

למה כשעשרות חברות התנועה מגיעות לכנסת, לבושות בלבן עם צעיף טורקיז, חלק המכתבים מציינים ש"ראו אותן", ש"לא ניתן להתעלם מהן", אך בפועל כן מתעלמים?

האם כשאנו ממשות את הזכות האזרחית שלנו, בלי לחסום כבישים, בלי לשרוף צמיגים, בלי לצעוק, בלי לצאת למאבק אלים, אנו הופכות לבלתי נראות?

האם כשאנו דורשות מכל חברי הכנסת ליישם את רצונם של רוב אזרחי ישראל, ושל האזרחיות בפרט, לחזור למשא ומתן עם הפלסטינים במטרה לסיים סוף סוף את הקונפליקט הרצחני המשפיע כמעט על רוב תחומי חיינו, הקול הנשי לא נשמע?

עם ח"כ יהודה גליק. צילום: נשים עושות שלום

האם השפה החיובית שיצרנו מעת הקמת התנועה, שפה של אחווה, של לקיחת אחריויות על גורלנו, עם מבט להווה ולעתיד, בלי לחפש קרבנות ואשמים אולטימטיביים, שפה חדשה המחייבת אותנו לנקוט בעמדה ממלכתית ולהתגבר על מחלוקות פוליטיות קשות בינינו, האם שפה זו לא נשמעת כמעט לאוזני המדיה הישראלי? אולי כי השפה החדשה של נשים עושות שלום לא הולמת את השפה האלימה שאנו אזרחי ישראל התרגלנו אילה ברחוב ובמדיה. אולי כי התרגלנו לקרוא כל יום בעיתונים בעיקר על אירועים קשים, חדשות שליליות, מאבקים צעקנים, ואף הפכנו להיות לקוחות מאוד נוחים בנושא.

אין לי שום מטרה להאשים את התקשורת. הכתבים מספקים בדיוק את מה שהאזרחים רוצים לשמוע. על כולנו – אזרחים ואנשי תקשורת – לקחת אחריות בנושא.

השינוי יבואו מהשטח ונשים יכולות להוביל את המהלך, לטובת כלל אזרחי ישראל. כי כן אפשרי לשנות שפה ולהפוך אותה לשפה של סולידריות ולקיחת אחריות. כי ההיסטוריה מלמדת שכן אפשרי לפתור קונפליקטים רצחניים וארוכי טווח. כי כן מגיע שהקול הנשי השורר שלום ישמע יותר ויותר, ברחוב, בתקשורת ובכנסת.

עם יולי אדלשטיין. צילום: נשים עושות שלום

לא מפתיע שהפרויקט "כנסת נשים", קרי הגעה לכנסת על בסיס שבועי של עשרות חברות נשים עושות שלום, נולד בראשי אחרי קריאה חוזרת של המחזה היווני העתיק של אריסטופאנס. הגיבורה, ליזיסטרטה, מצליחה לאחד נשים מהאוכלוסיות שונות, ויחד הן גורמות לגברים להפסיק את המלחמה ולחתום על הסכם שלום. ליזיסטרטה אינה אשת פוליטיקה וגם לא גיבורת על – היא עקרת בית. פשוט, בדומה לרוב הנשים, היא מבינה היטב בענייני בטחון ושלום כי היא חייה את המלחמה על בשרה. אנו אזרחיות ישראל לא חיות במחזה יווני וגם לא בסרט. אנו חיות את הטרגדיה של המלחמות בהן בעיקר מפסידים, וללא ספק מפסידות. ידוע כי שילוב נשים בהחלטות מדיניות-ביטחוניות מעלה באופן משמעותי את הסיכוי להגיע להסכם מדיני. איזה אזרח לא ירצה בזה?

אנו, נשים עושות שלום, נהיה כל יום שני בכנסת עד סיום מושב חורף, ואני מזמינה את אנשי התקשורת כבר לא להתעלם מאיתנו. כולנו נרוויח מזה.

הסכם שלוםכנסתנשים עושות שלום