לא סופרים את הסטודנטיות: ב"יום הסטודנט היזרעאלי" יש זמרים גברים בלבד

ביום חמישי האחרון ישבתי באחד הקורסים במכללה. כמו כל סטודנטית טובה עם שאיפות גבוהות, הוצאתי את הלפ טופ, יצרתי מסמך חדש, הבטתי במרצה, חזרה במסמך, שוב על המרצה – ופתחתי את הפייסבוק. אבל לא על הרגלי הלמידה המבישים שלי אני רוצה לדבר, אלא על מה שראיתי במסך המחשב: הזמנה חגיגית ליום הסטודנט של מכללות הצפון – עשרה הרכבים, מצוינים ונהדרים – ואף לא זמרת אחת.

כאילו באותו היום תבלע האדמה את עדן בן זקן, נטע ברזילי, מאיה בוסקילה ושירי מימון. בשנייה אחת ייעלמו שרית חדד, שפיטה, אורית שחף (היהודים), דורון טלמון (ג'יין בורדו), נסרין קדרי, יובל דיין, מרינה מקסימיליאן וקרולינה. ואלו רק השמות שקפצו לי לראש בלי עזרה מד"ר גוגל. כולנו יודעות שלא האדמה תבלע את הזמרות המוכשרות הללו ביום שני הקרוב, יום האירוע. זו בסך הכל החלטה עגומה של אגודות הסטודנטים השותפות – במכללות עמק יזרעאל, אורנים וגורדון. כולן, אגב מכללות עם רוב נשי מובהק של סטודנטיות.

מעידה חד פעמית אתן חושבות? אז זהו שלא. באוגוסט האחרון התקיים בחיפה אירוע "עיר הנוער" בחסות העירייה, אשר אירח על הבמה את דודו פארוק והדיר לחלוטין זמרות. אלפי נערים ונערות זכו לשמוע את פניני החכמה של דודו: "כמה עלה לי לעשות אותה? שווה לי מאוד, שדיים גדולות" ו-"ערק ערק ערק יא בת זונה"; והכל בחסות עיריית חיפה. מדובר בשני אירועי ענק, מסורות תרבות שממומנות מכספי ציבור – והציבור כהרגלו שותק. או שותקת. ובכן – לא עוד. 

למה לנו ייצוג?

אני יודעת שכבר 2019 ולא קול להטיל ספק בפוליטיקלי קורקט, אבל בואו נבחן את הדברים לעומק. למה בעצם אכפת לנו אם יהיו או לא יהיו נשים על הבמה? למה אנחנו ממשיכות לעסוק ב"ייצוג"? מה הוא נותן לנו כחברה והאם הוא ראוי? כדי לענות על השאלות האלו צריך קודם כל להבין מה הוא ייצוג; היכולת להנכיח משהו באמצעות סמל או סמן. וכמו הרבה אוכלוסיות בארץ, גם נשים סובלות מתת ייצוג בעמדות השפעה ובמקצועות נחשקים. התוצאה היא שאין דבר מה שמסמל את הנוכחות של נשים במרחב הציבורי. כמו כדור שלג, תת ייצוג מזין את עצמו ורק גדל וגדל. כשנערות צעירות מגיעות לאירוע של עיריית חיפה ורואות במה עירומה מנשים, הן מסיקות, בעל כורחן שני דברים:

  1. מרחב ציבורי שמדיר נשים הוא לגיטימי.
  2. הבמה היא לא מקומן. פשוט מעצם העובדה שהן אינן בה.

חלומות נרקמים מתוך מציאות, כדי לדמיין את עצמנו כובשות פסגת הר – עלינו קודם כל לדעת שההר קיים, ולא תזיק גם הידיעה שמישהי טיפסה עליו לפנינו. אנו מפלסות זו לזו את הדרך, ורק כך מתגלה לפנינו הנוף. או במילים אחרות – הייצוג שלנו במרחב הציבורי מעצב את מנעד השאיפות שנרשה לעצמנו לאמץ. במיוחד כשמדובר בנוער, ועוד יותר כשהמימון הוא ממוסד ממשלתי.

לפי מדד המגדר של מכון ון ליר, נשים מסוקרות בתקשורת עד 76 אחוז פחות מגברים. זוהי לא בעיה נקודתית, אלא עוול היסטורי שיש לתקן באמצעות קצת, רק קצת מאמץ. קצת התעקשות, אפילו אם בהתחלה זה ירגיש מאולץ (ואין שום סיבה שזה ירגיש כך). ייצוג נשים חייב להיות שיקול משמעותי.

יש אלטרנטיבה

כששאלתי את אגודת הסטודנטים איך נבחרו האמנים לאירוע, התשובה הייתה שנערך סקר בקרב כ-1000 סטודנטים, ונלקחו בחשבון גם אילוצי זמן, כסף ועוד. ואני תוהה לעצמי – מה יש ב"עוד" הזה? האם ייצוג נשי הוא "אילוץ" שנלקח בחשבון? כי בעייני הוא חייב להיות. לפחות עד שהפער יצטמצם. אנחנו צריכים וצריכות להתאמץ על זה.

"יום הסטודנט" למכללות עם רוב נשי, ואפילו לא דיברנו על השם. צילום מסך מתוך אתר האירוע

אני מאוכזבת מאוד מכך שאגודת הסטודנטים שלי נתנה את קולה (שהוא גם קולי) לטובת אירוע שמדיר נשים. על כרטיס הכניסה שלי אני מוותרת הפעם. לא כאות מחאה, לא כי אני חושבת שבזכות זה ישתנה הליינאפ, אלא פשוט כי יצא לי החשק. למזלי הרב יש כל כך הרבה אירועים אלטרנטיביים ברחבי הארץ, מסיבות, הופעות ופאבים – שבהם לא מדירים אותי מהמרחב הציבורי. אז למה לי להתפשר? 

הדרת נשיםהופעותיום הסטודנטמכללת אורניםמכללת גורדוןמכללת עמק יזרעאלעדן בן זקןעומר אדםרתם קליגר