בקרוב: גם הביטחון האישי יעבור הפרטה

ההחלטה לאשר 59 מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון עוד מהדהדת. 59 מיליארדי שקלים 17% מתקציב המדינה. סכום עצום. הסכום הזה מגלם בתוכו הצטיידות במערכות המתוחכמות ביותר, במטוסים המתקדמים והמשוכללים שיש בעולם, פיתוח אמצעים לגילוי, התראה, ניבוי, שליטה מרחוק, העמקת היכולות הטכנולוגיות של העתיד ומה לא.

עוד באון לייף:

ובינתיים, בחיים האמתיים, נדמה שהכאוס רק מתעצם ואיש לא לוקח אחריות. ולא רק תחושת הביטחון, אלא הביטחון עצמו מתערער עוד ועוד ולנבחרי הציבור אין פתרונות. כאילו נתק מוחלט בין ביטחון המדינה – המגולם בתקציב של 59 מיליארדי שקלים – לבין הביטחון האישי, שנדמה שרק הולך ונשחק.

והפתרון, כמה כואב לגלות, הוא הפרטת הביטחון האישי כמעט עד לכך שכל אחד מאתנו תצטרך להגן על עצמה בעצמה.

אז יש כמה דברים שכדאי לזכור כשמתמודדים מול ההצעות (המופרכות ומסוכנות בעיני) לאפשר לעוד ועוד אזרחים לשאת כלי נשק, לאפשר למאבטחים לקחת את כלי הנשק שלהם הביתה ולחשוב שהאזרחים יהיו אלה שישיבו את הביטחון לרחובות.

בשיאו של גל הטרור הנוכחי הציע ראש עירית ירושלים, שהחל לאחרונה את המירוץ שלו לראשות הממשלה, לכל אזרח להצטייד בנשק כדי להגן על עצמו. הציע ואף הציג דוגמה כשיצא לרחובות בירת ישראל לנצח נצחים כשהוא מצויד בנשק אישי. עשרות נהרגו – או בשפה העכשווית: נוטרלו – על ידי כלי נשק בידי אזרחים. לא תמיד היה הנטרול הזה דרוש, לעיתים נוטרלו למוות אזרחים חפים מפשע רק משום שנחשדו כמחבלים. כל הנושא הזה לא זכה לדיון משמעותי, ונדחק הצידה מפני סיסמאות

השר לבטחון הפנים, גלעד ארדן החליט, עם כניסתו לתפקיד, עוד באוקטובר, להקל על אזרחים לקבל נשקאבל על פי נתוני המשרד לביטחון הפנים יש בישראל יותר משלוש מאות אלף כלי נשק ברשיון. המספר העצום הזה לא כולל את כלי הנשק הצבאיים שנמצאים בידי חיילים ואנשי קבע.

דו?ח מבקר המדינה (2014) מצביע על כך שבישראל לפחות 14 אלף כלי נשק ללא רשיון. 12 מתוך 13 מקרי רצח והתאבדות שבוצעו בכלי נשק (באותה שנה) בוצעו על ידי נשק בבעלות חברות פרטיות או ארגונים.

כלי נשק פרטיים, או כאלה שמוחזקים על ידי חברות פרטיות (חברות אבטחה וכו?) מעורבים בעשרות אירועים פליליים .

לחלק נשק שאין עליו פיקוח  

שום רשות ממשלתית לא מתעדת את האירועים הפליליים, ואת מקרי הרצח שבהם מעורבים כלי נשק שניתנו ברשיון למאבטחים לביצוע עבודתם. לעומת זאת, אחוז משמעותי של הנשים שנרצחו בידי בעליהן, נרצחו בכלי נשק של חברות אבטחה שנלקחו הביתה. מחקרים מהעולם מצביעים על כך שהסיכון לרצח נשים עולה פי 3-5 אם יש כלי נשק בבית.

כמאה ועשרים בני אדם נרצחים מדי שנה.

בחברה הערבית המצב עוד יותר מורכב, שכן מרבית כלי הנשק שם הם בלתי חוקיים. יותר מכך: יותר מ-40 אחוזים ממעשי האלימות והרצח במדינת ישראל מתבצעים בחברה הערבית. אבל המשטרה אינה אוספת את כלי הנשק הלא חוקיים האלה, ממעטת לפתוח תחנות משטרה ביישובים ערביים ומעדיפה מדיניות של עצימת עיניים. יש לזה מחיר גבוה גם לחברה הערבית וגם לחברה היהודית וגם לתחושת הביטחון האישי.

מבקר המדינה מצביע על כך שלא מתקיים פיקוח ממשי על כלי הנשק. הפיקוח היחידי מבוצע בעת קבלת הרישיון או חידושו. אבל 90 אחוזים ממחזיקי הנשק לא מחדשים את הרשיון לפחות חצי שנה אחרי שפג תוקף.

הפיגוע בדיזינגוף שבו נרצחו אלון בקל ושמעון רואימי, ונפצעו נוספים בוצע בכלי נשק ברשיון שהיה בידי מתנדב של משטרת ישראל מהכפר ערערה.

ולאור הנתונים הקשים האלה, העובדה שאין אכיפה משטרתית הולמת, שאין מעקב מסודר אחרי כלי הנשק החוקיים והבלתי חוקיים ורישום מסודר שמתעד את מקרי האלימות שבהם היו מעורבים כלי נשק – הפתרון אינו לאפשר לעוד אזרחים לשאת נשק, והפתרון אינו לעשות הפרדה בין ביטחון המדינה לביטחון האישי. הפתרון חייב להיות מערכתי, הפתרון חייב מבט לטווח ארוך, הפתרון חייב לקחת בחשבון את רמת האלימות, ההקצנה, השסעים בחברה. הפתרון חייב לשים את הביטחון האישי בקונטקסט של ביטחון המדינה, להכיר בעובדה שחוסר החזון המדיני מעודד את ההקצנה, וההתלהמות והפחד.

ולא אמרנו כלום על העובדה שהרוב המכריע של כלי הנשק – ברשיון, ללא רשיון, באזרחי ובצבאי – כל כלי הנשק האלה מצויים בידי גברים וזה לא רק מערער עוד יותר את תחושת הביטחון האישי של נשים, זה מקבע את חוסר השוויון בין גברים ונשים בחברה ומחזק את הסטריאוטיפ של הגבר-גבר שיגן עלינו, הנשים החלשות.