בני ציפר: ההתנצלות הכי ראויה שנכתבה לאחרונה

בגיל 7 התחלתי לצרוך עיתונות יומית. כבר 25 שנה שאני קוראת חדשות אובססיבית. טור התנצלות כמו שפרסם הבוקר עורך מוסף הספרות של הארץ, בני ציפר, לא קראתי מעולם.

באחת מההתנצלויות המפורטות והמנומקות ביותר שפורסמו אי פעם, ציפר מבקש למחוק את המילים ההן, בלי אם ובלי אבל ובלי אולי. פשוט למחוק, לגרום להן להיעלם. ובגלל שאין לאף אחד את היכולת למחוק דברים שהוא ליטרלי הוציא מהפה, כל שנותר הוא להביע את הרצון העז והכן במחיקה הזו. זה לא מעט. למען האמת, בעידן הנוכחי, זה הרבה.

אנשים לא ממהרים לקחת אחריות ופעמים רבות מתנצלים כדי להשתיק את הרוחות הסוערות. כשדנה וייס שאלה את אייל גולן, מה היה קורה אם היה לה מחיקון שימחק חלק מההתנהלות שלו, האם הוא היה טורח להשתמש בו, גולן דחה את הרעיון מכל וכל. הח"כ לשעבר, ינון מגל דווקא כן התנצל על התנהלותו. הוא התנצל אם "מישהי נפגעה". מערכות עיתונים וכלי תקשורת מתנצלים על ימין ועל שמאל – טעות בעובדות, טעות בשמות, טעות בהצגת הדברים. שימו לב לנוסח ההתנצלות – "בגיליון כך וכך נפלה טעות… אנו מתנצלים אם מישהו נפגע…" הטעות תמיד איכשהו "נופלת" ואנשים תמיד איכשהו "נפגעים". אלו לא עורכים וכתבים ומפיקים שעשו את הטעות במו ידיהם, היא "נפלה" בדרך כלשהי.

אחת ההתנצלויות שהשתרשו אצלנו לאחרונה היא "להתנצל אם מישהו נפגע". אין שום דבר בעולם הזה שקל יותר לעשות מלהתנצל אם מישהו נפגע. מה אכפת לך להתנצל? עולה כסף? בהתנצלות הזו שנאמרת תמיד בפקפוק ("אם") ובסביל (" מישהו נפגע") אין לקיחת אחריות אמיתית. בהנחה שאדם כבר הודה שנפגע, המילה "אם" מיותרת בעליל. בנוסף, אדם לא "נפגע" ובלתי אפשרי להתייחס למעשים של בני אדם כאל מכת ברק שפשוט ניחתת מעל. אם מישהו נפגע, מישהו אחר פגע. נדמה שהפרט הזה חמק מתפיסת עולמם של מרבית המתנצלים. הם לא מתנצלים על שפגעו, הם מתנצלים אם מישהו, איכשהו, מצא את עצמו באורח פלא, פגוע מדבריהם למרות שבינם לבין עצמם, ברור להם שהם לא פגעו באיש. ההתנצלות הזו היא לא יותר ממס שפתיים, מן משהו כזה שצריך להגיד כדי לצאת "בסדר" וכדי ש"הנפגעים לכאורה" יסתמו קצת ויעברו לדבר הבא.

לא זו ההתנצלות שבני ציפר פרסם הבוקר.

אני לא נוהגת לשלוף מהארון מדליות ולחלק אותן לאנשים שמוציאים מהפה דברי הבל פוגעניים להחריד ומתנצלים אחרי 48 שעות, באמת שלא. אבל במקרה דנן קשה לי להתעלם מההכאה על חטא הזו ולמרות ההתנהלות הכללית והעדר הסימפטיה שלי לאיש, ציפר עשה מה שרבים וטובים לפניו לא עשו – אמר סליחה. סליחה אמיתית. לא כזו שאומרת "חבר'ה, אני בסדר גמור, אתם קצת דפוקים אבל אם איכשהו דבריי פגעו בכם, אז אני מתנצל", אלא סליחה במובן העמוק של המילה, התנצלות מלאה, עצירה, מחשבה, הבנה של חומרת הדברים, דיון של אדם עם עצמו (וסביר להניח עם הסובבים אותו) והודאה באשמה – אני טעיתי. לא אתם נפגעתם בדרך עלומה כלשהי אלא אני פגעתי. כתבתי דברים שאסור היה לי לכתוב אותם, דברים שמעניקים לגיטימציה למעשים מחרידים ואני מתנצל על הענקת הלגיטימציה הזו. בלי המילה "לכאורה" שאנשים נוטים לדחוף בסוף המשפט הזה.

איך זה קרה? איך הגיע ליצן החצר לפרסום המונולוג המדהים הזה? אני מניחה שציפר בילה את הימים האחרונים בדיאלוגים קשים מאוד עם חבריו ומכריו (ואולי בדיאלוג קשה לא פחות עם עורך הארץ, אלוף בן). סביר להניח שרבים אמרו לו בדרכים יפות ולא יפות שהפעם הוא הגזים ממש, הפעם הפגיעה שלו באנשים חצתה כל גבול אפשרי. לזה תוסיפו את המחאה הגדולה שקמה ברשתות החברתיות, את הזעקה הציבורית נוכח דבריו. לא תמיד יש בכך די. פעמים רבות, התגובה לעליהום המוצדק-מאוד הזה היא דווקא התגוננות, התבצרות והגנה נוספת על הדברים שכבר נכתבו. ציפר בחר אחרת ואני מעריכה אותו על כך.

אני מעדיפה שאנשים ישקלו פעמיים לפני שהם מלהגים ערימות של טינופת בעיתון עם תפוצה יומית רחבה, אני מעדיפה שאנשים יעצרו רגע לפני שהם מבצעים מעשים שבלתי אפשרי לחזור מהם אבל אם כבר הם בחרו בדרך המכוערת, הבינו את כיעורה ומצטערים שבחרו בה, משמח אותי לראות אותם לוקחים אחריות מלאה על הבחירה שלהם.

ביום הכיפורים הפרטי של ציפר הוא לא לבש לבן, חבש כיפה לבנה והפריח התנצלויות סרק כלליות לעבר העוברים ושבים. במקום זה הוא עשה חשבון נפש אמיתי. אייל גולן, בקרוב אצלך? בספק רב.

אור סופרבני ציפרהתנצלות