מולי אישה בכתה שנמלטה מפיגוע ירי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה גזים

גזים. זה כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע – גזים. כן, קצת מוזר לחשוב על גזים בזמן שנתקלים בבחורה המספרת בדמעות שהיא בדיוק נמלטה בפיגוע ירי, שני מטר ממני ומהגוזל בן החודשיים וחצי.

עוד קודם היה ברור שמשהו לא טוב קרה. בהתחלה שיירת המשטרות גרמה לי לחשוב שמדובר בביקור של ראש הממשלה, אבל צי האמבולנסים שהצטרף מיד הבהיר שעוד פעם המציאות המדכאת של המזרח הפרוע זוקפת את ראשה. עכשיו, עם העדות של האישה, התחוור האירוע וגודל הנס עבורנו – הרי התכוונתי כמו תמיד לחזור הביתה דרך קרליבך, הארבעה ושרונה. אבל חשק לבורקסים גרם לי לעשות עיקוף דרך אבן גבירול, ובסופו של דבר הציל אותנו מלהגיע אל זירת האסון.

עיקוף לאבן גבירול בשביל בורקסים התגלה כמציל נפשות. צילום מזירת האירוע: Reuters

ובכל זאת, חשבתי על גזים. הם הופיעו אצל הקטן בדיוק בגיל שבועיים. בוקר אחד הוא קם, התפתל מכאב ובכי והביט בי בעיניים שמתחננות לפיתרון. כמובן שלא היה לי פתרון לתת לו וכל מה שיכולתי זה למלמל משפטים מעצבנים נוסח "זה יעבור" ולבכות יחד איתו. באותו יום נפל עלי הבייבי בלוז. פתאום לא הצלחתי להבין למה מביאים ילדים לעולם, כשברור שדבש הם לא ליקקו פה. עד כמה אנחנו יצורים אנוכיים, שמביאים עוד דורות של ילדים שיסבלו? ועוד מביאים אותם למדינה כל כך מופרעת כמו שלנו, שבה מגיל אפס הם צריכים ללמוד להיות עירניים וחשדניים כלפי כל אדם ברחוב.

כאישה מאמינה הייתי צריכה להסתפק בעבודה שיש ציווי להפרות ולרבות, אבל כנראה שעוד אין לי יראת שמים מספקת על מנת שזה יניח את דעתי. אז דיברתי עם מספר נשים בנסיון להבין מה גורם לנו לעשות את זה, הן כולן דיברו איתי על ייצר ועל צרכים טבעיים, אבל גם זה לא סיפק אותי. הרי לא חסרים לנו צריכים טבעיים שאנחנו נלחמים בהם. למה על הצורך הזה אנחנו מתעקשים?

מאוד התקשיתי לחיות עם הפרדוקס שיש יצור שתלוי בי באלף אחוז, ועדיין הדרכים שיש לי לשמור עליו מוגבלות מאוד. הפרדוקס הזה קיים בכל בית, אבל פה, בישראל, הוא כאילו צוחק לנו בפנים. אין לנו שום דרך להגן על הילדים שלנו כל עוד זה המצב, ולא משנה כמה ליברמן יעשה פרצוף מפחיד.

הדרך הביתה אתמול היתה ארוכה מתמיד. כל הרחוב שקע לטלפון, כדי לדלות עוד מידע. וכרגיל, היתה שמועה שיש עוד מחבל שמסתובב חופשי. לרגע הרגשתי כמו בסרט "החיים יפים" – עושה לבייבי קולות ופרצופים מצחיקים, בזמן שאני רועדת מבפנים.

זירת האירוע בתל אביב. צילום: Reuters

כשהגענו הביתה שוב חשבתי על הגזים. שבוע אחרי שהם התחילו, התחלתי להשכיב אותו לישון על הבטן, בניגוד להמלצות של משרד הבריאות העולמי, שטוען ששינה על הבטן היא אחד הגורמים למוות בעריסה, לא עלינו. על הגב הגזים עולים לו והוא מתחיל לבכות מכאב ולא מצליח לישון למשך יותר מכמה דקות. אז החלטנו להשכיב אותו על הבטן ולעשות כל הלילה תורות בהם אנחנו משגיחים עליו וצופים בו, ישן כמו מלאך עם חיוך על הפנים.

אחרי כמה שבועות כאלו, העייפות התחילה לתת סימנים. ההבנה שחלק מהאחריות עליו זה שתהיה לו אמא מתפקדת, שלחה אותי לנסות לחפש פיתרון אחר. ואז דיברתי עם אישה אחרת, הרבה יותר יראת שמים ממני. גם היא נהגה להשכיב את הילדים שלה על הבטן, וכששאלתי אותה אם היא לא פחדה, היא ענתה שהיא הייתה מתפללת לשם שהכל יהיה בסדר – כי זה בעצם הדבר היחידי שאפשר לעשות. עם הגזים ובכלל.

אין לי שליטה על הגזים, סביר להניח שגם על צמיחת השיניים לא תהיה לי שליטה, אין לי שליטה על הקבלה שלו לפעוטון ליד הבית ואין לי שליטה על המיקום של הפיגוע הבא וכמה הוא יהיה קרוב אליו. אני לא יכולה להבטיח לו יונה, ובטח לא עלה של זית. אז נותר לי רק להתפלל. שהוא יהיה רחוק מפיגועים, שיסבול כמה שפחות ושתהיה לי את הזכות כל לילה להתפלל שימשיך לישון עם חיוך.