שמעון פרס: הפוליטיקאי שהפך לאייקון בינלאומי בעודו בחיים

בלתי אפשרי לתחום את חייו של שמעון פרס לרשימה של כמה מאות מילים. במובנים מסוימים פרס הוא הישראלי המוכר והידוע ביותר בעולם. שמו מניב יותר מ-3.5 מיליון תוצאות ואזכורים בגוגל, רובם המכריע לא בעברית.
ולכן הקלישאה ?תקצר היריעה? הולמת את סיפור חייו שלא רק היה ארוך ונמשך על פני יותר מתשעים שנה, אלא שכל שנותיו היו רצופות ועמוסות וגואות בעשייה בלתי פוסקת.
פרס הוא אייקון בינלאומי, בעולם יש אולי עוד מנהיג אחד שנחשב לאייקון ברמה הזאת, פידל קסטרו.
מנהיגים שהחלו את דרכם הפוליטית בגיל צעיר, שפועלם – לטוב או לרע, לטוב ולרע – נודע למרחוק. ופרס עומד ללא ספק בשורה אחת עם המנהיגים האלה, המנהיגים שהובילו את המאה העשרים, שסייעו לעצב לא רק את האופן שבו המדינות שלהן יתנהלו, אלא גם את דמותו של העולם במאה העשרים.
שמעון פרס. החל את דרכו הפוליטית בגיל 29
הוא נולד ב-2 באוגוסט בעיירה וישניבה שבפולין (היום בלרוס) לאב סוחר עצים ולאם מורה וספרנית. המשפחה עלתה לארץ כששמעון פרסקי, אז, היה בן 9. ולמרות זאת, עד סוף ימיו הסגיר חיתוך הדיבור שלו, המבטא, את מוצאו הפולני. לא עזרו שנותיו בבית הספר החקלאי המיתולוגי בן שמן, ולא שנותיו בהכשרה בקיבוץ אלומות. לעולם היה בו פחות מן הישראלי-הצבר המחוספס במראה, בלבוש, בדיבור, במחוות, בהתנהגות, ויותר מן היהודי המזרח אירופי.
הוא כיהן (כמעט) ברציפות כחבר כנסת מאז נבחר לראשונה ברשימת מפא?י ב-1959, ועד לבחירתו כנשיא בשנת 2007, כחמישה עשורים. הוא כיהן כשר במשרדים רבים, בהם: העלייה והקליטה, התחבורה, התקשורת, ההסברה, הביטחון, החוץ, שיתוף פעולה אזורי, פיתוח הנגב והגלית, האוצר. בלי לספור את כהונתו כסגן שר, כסגן ראש הממשלה, מישנה לראש הממשלה, ראש אופוזיציה, ראש מפלגה ועוד.
פעמיים היה ראש ממשלה: פעם אחת בממשלת האחדות, ממשלת הרוטציה עם הליכוד בראשות יצחק שמיר, 1984, ובפעם השנייה כשתפס את מקום ראש הממשלה אחרי רצח יצחק רבין, בנובמבר 1995 עד לבחירות ב-1996, שבהן זכה נתניהו.
ברשימה הזאת אנסה לצמצם את חייו העשירים של פרס לכמה אירועים משמעותיים, חשובים ומשפיעים, שבהם היה מחולל, מנוע מרכזי, בעל השפעה יתרה ושנקשרו לשמו.
שירות בצה?ל: שמעון פרס לא שירת מעולם בצה?ל, אם כי מראשית דרכו בעשייה הציבורית, היה מעורב לעומק בנושאים ביטחוניים.
הכור בדימונה: שמעון פרס, בתפקידו כמנכ?ל משרד הביטחון, היה שותף לחזונו של בן גוריון לפיו על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. פרס עזר לגייס תרומות, ועוד בתקופתו במשרד הביטחון החלה להיבנות הקרייה למחקר גרעיני. מדיניות העמימות לא מאפשרת, מן הסתם, לחשוף את מלוא הפרטים על חלקו של פרס בהקמת הכור בדימונה.
סבסטיה: זהו אחד המאבקים הראשונים של המתנחלים ושל תנועת גוש אמונים, התנועה שריכזה את המאבק האזרחי למען ההתנחלויות. ב-1975 עלו מתנחלים לסבסטיה שליד שכם, וכינו את ההתנחלות ?אלון מורה?. יצחק רבין, אז ראש הממשלה, ויגאל אלון, אז שר החוץ, דרשו מהמתנחלים להתפנות. הם סירבו, והיה זה פרס שהעניק להם את התמיכה והסיוע הממשלתיים. באקט של פשרה הסכימו להתפנות למחנה ?זמני? בקדום. סבסטיה הפכה לאלון מורה, וקדום לקדומים. וכל השאר בדברי ימי הימים של ההתנחלויות.
?התרגיל המסריח?: התרגיל המסריח הוא שורה של אירועים פוליטיים גלויים וסמויים, שקופים וחבויים, שבסופם הייתה אמורה לקום ממשלת מערך בראשותו של שמעון פרס, במקום ממשלת הליכוד, בראשותו של יצחק שמיר. התרגיל התחיל להתגלגל כשעל שולחן הממשלה הונחה הצעתו של מזכיר המדינה האמריקני, ג?יימס בייקר, לפתיחת משא ומתן עם הפלסטינים (יש לזכור שבאותו זמן, תחילת 1990, ישראל לא הכירה בפלסטינים כישות מדינית). שמיר התנגד, המערך תמך. פרס פוטר מהממשלה, ואחריו התפטרו כל שר המערך. הממשלה נפלה בהצבעת אי אמון. הנשיא הטיל על פרס את מלאכת הרכבת הממשלה, אחרי משאים ומתנים מתמשכים הוא חשב שהצליח להקים קואליציה של 61 חברי כנסת, אלא שביום ההצבעה נעדרו מן המשכן שני חברי הכנסת של אגודת ישראל, ותוכניתו של פרס קרסה והוא נאלץ להשיב את המנדט לנשיא. ושמיר כיהן עוד שנתיים בראשות הממשלה, עד שהפסיד את הבחירות לרבין ב-1992.
הסכם אוסלו: אין ספק שזה אחד האירועים החשובים והמשפיעים בתולדות המדינה, ששמעון פרס היה מעורב בו, הוביל אותו וההסכם נקשר בשמו מאז. זה גם היה המהלך שזיכה אותו בפרס נובל לשלום ביחד עם יצחק רבין ויאסר ערפאת. הסכם אוסלו היה סיומו של משא ומתן חשאי שהתנהל באוסלו בירת נורווגיה, בתמיכה ובמימון של הנורווגים, בין ישראלים, מקורביו של פרס, בידיעתו ובתמיכתו – לבין פלסטינים. בין הישראלים היו ד?ר יוסי ביילין, ד?ר רון פונדק ז?ל וד?ר יאיר הירשפלד. בראש המשלחת הפלסטינית עמד אחמד קריע, אבו עלא. המגעים הבשילו להסכם היסטורי שבמסגרתו הכירה לראשונה ישראל באש?ף כנציג העם הפלסטיני, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ואילו הפלסטינים הכירו בזכותה של ישראל להתקיים. הסכם אוסלו נחתם ברוב עם על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993. יצחק רבין, כשלצידו שמעון פרס, לחץ את ידו של יאסר ערפאת, כשלצידו מחמוד עבאס (אבו מאזן) וביניהם ביל קלינטון. בסוף 1994 עמדו שלושתם על הבימה וקיבלו ביחד את פרס נובל לשלום.
ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן, אפריל 1996
הקמת קדימה: פרס, שהיה כל חייו הבוגרים איש תנועת העבודה (עם אפיזודה בתנועת רפ?י ביחד עם בן גוריון), עזב את מפלגת העבודה כדי לחבור לאריאל שרון ולהקים את קדימה, מפלגה שהייתה מפלגת שלטון, אך למשך תקופה קצרה (במימדים היסטוריים) עד שהושלכה לפח הזבל של ההיסטוריה של המפלגות.
מזרח תיכון חדש: אין ספק שהסכם אוסלו, שבמידה רבה רשום על שמו של פרס, איפשר לו למתג את עצמו כאיש שלום. וכך שיחרר פרס לא פעם את חזונו על שלום אזורי, ועל בנייתו של מזרח תיכון חדש שבו שוררים השלום, הפיוס והשגשוג לכל מדינות האזור. הוא התפרסם בעולם כאיש של שלום, וככזה סייע לא אחת לממשלת ישראל, בעיקר לראש הממשלה נתניהו, כשהוא מנקה, מרגיע, מפייס, ומסביר את מעשיה של ממשלת הימין בעולם.
?חתרן בלתי נלאה?: משפט שבו תיאר רבין את פרס, שהיה יריבו הפוליטי-מפלגתי עד יומו האחרון. במשך שנים רבות התמודדו השניים זה מול זה על הנהגת מפלגת העבודה. אף אחד מהם לא פסל אמירות שליליות על המתמודד מולו. בספרו האוטוביוגרפי, "פינקס שירות", מספר רבין על פרס בקונוטציה שלילית, ובין השאר מעניק לו את התיאור הזה. המשפט הזה נצרב בתודעה הציבורית מאז.
נשיא המדינה 2007-2014: אחרי שהפסיד בהתמודדות מול משה קצב בבחירות לנשיאות בשנת 2000, הציג שוב את מועמדותו ב-2007 וזכה. מהר מאוד הפך פרס מפוליטיקאי שנוי במחלוקת, מאיש מפלגה, לנשיא מדינת ישראל, איש אהוד, אהוב ונתמך על ידי רוב הישראלים, יהודים וערבים כאחד. בחירתו לנשיא איפשרה לו גם ליחצן את ישראל בעולם, ומי כמוהו עשה זאת על הצד היותר טוב.
סוניה פרס: קשה למצוא בהיסטוריה של מדינת ישראל אשת פוליטיקאי שהיא כל כך ההיפך ממנו, כל כך ההיפך מהשתזפות לאורות הזרקורים. שמעון פרס נישא לסוניה גלמן עוד ב-1945. השניים הכירו בכפר הנוער בן שמן, סוניה הייתה בתו של המורה לנגרות. השניים עברו לגור בקיבוץ אלומות, אך מהר מאוד החל פרס בפעילות פוליטית-ציבורית-מפלגתית, ואילו סוניה בקיבוץ. תמיד הקפידה לומר שלא התחתנה עם פוליטיקאי, ולא התלוותה אליו לאירועים הפוליטיים או הממלכתיים שבהם השתתף. היא התנגדה לדרכו, אך לא עמדה בדרך. עד שהחליט להתמודד לנשיאות. היא התנגדה לצעד הזה כמעט באופן פומבי. היא האמינה, או רצתה להאמין, לתומה, שבתום שנים רבות שבהן שירת את המדינה, יפרוש ויבלה את שארית ימיו איתה ועם בני המשפחה. אבל השירות הציבורי היה חזק ממנה (ואולי גם ממנו). היא נותרה בביתם ברמת אביב, כשהוא עבר למעון הנשיא בירושלים. יתכן שבשלב זה של חייו כבר לא ידע אחרת. יתכן שאחרי כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, כבר איבד את היכולת לאינטימיות בין אישית, משפחתית אפילו חברית. הוא היה לפוליטיקאי עוד כשהיה בן 29, קשה להאמין שבעשור התשיעי לחייו יכול היה להשתנות.
שמעון וסוניה פרס, 1984. השירות הציבורי היה חזק ממנה
עם לכתו אפשר אולי לומר שיחד אתו מתה גם אופציית שתי המדינות שהוא היה כל כך מזוהה אתה. המזרח התיכון אינו אותו מזרח תיכון, ההנהגה בישראל שונה בתכלית, הסנטימנט הלאומי כמעט ואינו תומך בפתרון הזה, ואם תומך זה נראה כמו פנטזיה בלתי מושגת.
גם הפלסטינים אינם עוד אותם פלסטינים שאותם הכיר פרס ואיתם נשא ונתן. הרשות הפלסטינית הפכה לעוד פלג בתוך החברה המשוסעת והמפולגת היושבת בגדה המערבית, ברצועת עזה, ובמחנות הפליטים בכל רחבי המזרח התיכון.
גם בקהילה הבינלאומית אופציית שתי המדינות היא רטוריקה אוטומטית והצהרתית, לא יותר מזה. אין אף מנהיג בעולם שירצה לקחת על כתפיו ניסיון נוסף לקדם את פתרון שתי המדינות אחרי כל כך הרבה כישלונות. המלחמה הנוראית בסוריה והמאבק של המערב בדאע?ש טרף את הקלפים. לפחות לעת הזאת.
שמעון פרס היה אחד האנשים המשמעותיים, הידועים והמוכרים שהצליחה ישראל להצמיח מאז שזכתה לעצמאות. מעטים מנהיגי העולם שמצליחים להפוך לאייקון בינלאומי בעודם בחיים. פרס היה אחד כזה. וכך גם ייזכר.