במקום הנחות ותגמולים, אולי תעזרו להורים לגדל בעצמם את הילדים?

זה קרה ממש אתמול: הייתי בגן שעשועים עם הקטנצ'יק, שמצד אחד כבר מצליח לטפס על כל דבר אפשרי (החל מהכיסא הלא יציב ועד לחתולה העצבנית) אבל מצד שני עדיין לא מודע לעובדה שאיפה שאין מחסום, יש חור שממנו אפשר ליפול. וכך מצאתי את עצמי מתרוצצת מקצה אחד של מתקן השעשועים לקצה השני שלו, כשהוא, מצדו, משועשע מחוסר היכולת שלי לדעת מאיזה צד הוא ישאף לקפוץ הפעם. תוסיפו לזה 40 מעלות ו-80 אחוזי לחות, ותקבלו מאמץ פיזי גבוה עד גבוה פלוס, שאף רץ מרתון לא היה מסוגל לעמוד בו.

כל זה, כמובן, לא היה שונה מכל יום אחר. אבל אתמול היו בגן השעשועים הסודי שלנו אורחים – סבא ונכדה. אני לא יודעת בן כמה הוא היה, אבל מבוגר. מאוד מבוגר. והנכדה החמודה שלו רצה וקיפצה ומדי פעם השתטחה בבכי על המדרכה, במיוחד כשהיא התעקשה להוריד את הנעליים, או לא לוותר על המוצץ גם אחרי שהוא נפל בתוך שלולית חשודה. מיוזעת ומותשת הבטתי עליו – ספק ברחמים, ספק בהערצה על הכוחות הבלתי נגמרים ועל הסבלנות אין קץ.

אני, כמובן, לא צריכה להרחיק לכת: אצלנו במשפחה כבר יש את הבדיחות הקבועות על ה"תורנות" של הסבתא, שמתפצלת בין הנכדים שצריכים בייביסיטר, או שחס וחלילה מעזים לחלות באמצע שבוע עבודה. ואם תבואו בארבע לגן, סביר שתראו בעיקר סבים וסבתות שמתקבצים בשער לקחת את הנכדים. אז תשכחו מהחלום על קרוזים מסביב לכריתים בפנסיה. הפנסיונרים של היום זוכים להמשיך ולעבוד עד 120, אבל רק במשרה אחת: טיפול בנכדים.

לכן, כשאמא שלי שלחה לי הבוקר צילום מסך עם הדיווח על הצעת חוק חדשה לתגמול הסבים והסבתות, התגובה הראשונה שלי היתה שמחה. כן, הם חייבים להיות מתוגמלים, וכן, חייבים כבר להודות שהעזרה שלהם היא לא יוצאת דופן או חד פעמית, אלא עזרה ממוסדת, שבלעדיה כמעט אף משפחה לא מצליחה לשרוד.

תמונה: Shutterstock

אבל אז הגיעו העצבים: למה בעצם זה לגיטימי שאנשים בני 60, 70 ואפילו יותר יאלצו להתרוצץ בחום אחרי הנכדים בזמנם החופשי? למה אפילו הממשלה מעוניינת לעודד אותם שלא לנוח על זרי הדפנה והפנסיה, אלא להמשיך לעמול?

הידיעה הזו מצטרפת לרפורמת הצהרונים – הוזלה משמעותית שהיא מבורכת כמובן. אבל רגע – אולי לא? הרי כל הרפורמות והתגמולים האלו, נועדו לעזור לנו, ההורים. הם נועדו כדי לעזור לנו לעבוד. כדי שנהיה יצורים כמה שיותר פרודוקטיביים, כמה שיותר יעילים, כמה שיותר מכניסים ואי לכך כמה שיותר צרכניים.

קשה שלא לחשוב על האירוניה: אנחנו צריכים יותר ויותר עזרה כדי שנוכל להיות יותר ויותר בעבודה, מחוץ לבית והרחק מהילדים. ולמה, בעצם, אנחנו עובדים אם לא כדי שנוכל לדאוג לרווחת הילדים? והרי הילדים שלנו (כמעט) תמיד יעדיפו עוד שעת בילוי אתנו מאשר עוד איזה בגד או צעצוע (שאותם הרבה פעמים אנחנו קונים כדי להשקיט את המצפון המיוסר שלנו).

נכון, יש הורים – אבות ואימהות – שמאוהבים בעבודה שלהם ומרגישים סיפוק הרבה יותר גדול ממנה מאשר לעמוד בתור לנדנדה. אבל לעומתם יש הורים שהיו מעוניינים לבלות יותר עם הילדים, אבל במקום הם נאלצים להיות יותר שעות בעבודה, יותר ימים, ולהעניק לאחרים את הזכות לחנך את ילדיהם. ואם עד עכשיו היו להם "תירוצים" שהם היו אומרים לעצמם כדי להיות עם הילדים, דוגמת "כבר לא משתלם לשלוח לצהרון", או "אין מי שיחזיר את הילד מהגן", הרי שהיום הממשלה דואגת לפתור להם את הדילמה, לעזור להם עם האצלת הסמכויות, ולהשאיר אותם כמה שיותר בעבודה.

אז בשם אמא שלי ובשם כל הסבים והסבתות – תודה רבה על הנכונות לתגמל. אבל אולי את הכסף הזה אפשר להעביר להורים עצמם, אולי כקיצוץ בשעות העבודה היומיות, או כעוד ימי חופש בשנה שיהיו בתיאום עם כמות ימי החופש הבלתי נגמרת של מוסדות החינוך? אולי במקום לנסות למצוא איך לגרום לכמה שיותר אנשים לחנך לנו את הילדים, פשוט תאפשרו לנו לעשות את מה שחשבנו שנעשה ברגע שהחלטנו להביא ילדים, כלומר – להיות הורים.