אם האיש שתקף אותי מינית יזכה בפרס ישראל, גם אני אזכר להתלונן עכשיו

אתמול הוגשה תלונה בגין מעשה מגונה נגד הזמר שלמה גרוניך. העבירה בוצעה לכאורה לפני למעלה מ-20 שנה, אז הייתה המתלוננת בת 17. העיתוי אינו מקרי, כמובן. גרוניך צפוי לקבל היום בערב פרס על מפעל חיים מידי שר החינוך, נפתלי בנט.

 

"הייתי בלהקה של בני נוער ואחד האנשים שבאו לראות אותנו היה גרוניך, שהיה אז בשיא תהילתו, ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ואמרתי לו שכתבתי שיר ואני רוצה שהוא ילחין אותו. הזמר הזמין אותי לביתו ושם צפינו בסרט בטלוויזיה ואכלנו ענבים. תוך כדי הסרט הוא לקח ענב וגלגל לי אותו על החזה. נבהלתי מאוד, קמתי ולקחתי מונית הביתה", סיפרה המתלוננת.

 

התגובות לידיעה הזו ברשתות החברתיות ובטוקבקים עמוסות בהאשמת הקרבן הרגילה והצפויה:

 

"למה עלית אליו הביתה? מה ציפית? כולה ענב"

 

"זה לא שהוא אנס אותך, יאללה יאללה סתם רודפת פרסום"

 

"באמת חשבת שרק תצפו בסרט ותאכלו ענבים, מה, את סתומה?"

 

אולם הפעם, לצד התגובות הרגילות, בלטה מאוד התייחסות של הקוראים לטיימינג – 24 שעות לפני קבלת פרס על מפעל חיים. הרוב המוחץ של התגובות למעשה המגונה כלל לא עסקו בתקיפה עצמה או בשאלה היה או לא היה. הן עסקו במועד הגשת התלונה. מה מביא אישה לשמור בסוד אירוע שקרה לפני למעלה משני עשורים, רגע לפני שהפוגע לכאורה מקבל הכרה גדולה על הקריירה שלו, להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה?

 

 

למה לא התלוננתי

לפני כמעט 15 שנים הותקפתי מינית כשעבדתי באחת מתוכניות הדגל של אחד מערוצי השידור הבולטים בארץ. הוא איש מנהלה ואני חברת מערכת בתוכנית תחקירים בולטת, זוכת פרסי האקדמיה. תוכנית נושכת, דוקומנטרית, כזו שנותנת לצופה מדי שבוע סטירה מצלצלת ולא עושה לו נעים בבטן.

 

אותו איש מנהלה מכיר את כל העובדים במסגרת תפקידו. מקבלת מחשב, דרך מקום חניה בחניון ועד עוד שורה ארוכה של צרכים שכל עובד זקוק להם. האיש אמנם לא נמנה על ההנהלה, אך מקורב אליה – כי כולם זקוקים לו ובדיוק כמו בצבא שהמחסנאי אמנם אינו בכיר, אך כולם רוצים בקרבתו, כך גם באזרחות.

 

בתור תחקירנית, יחסי הכוחות היו לי ברורים, בלי שאף אחד היה צריך לתת לי הסבר מפורש. יש את מגישי התוכניות והעורכים הבכירים שאז עוד נחשבו לטאלנטים ויש את יתר אנשי התוכן – נקרא להם הפועלים השחורים של מערכות התוכן.

 

האווירה באותם מסדרונות הייתה "משוחררת" משהו. מי שיש לו רזומה קצר בעיתונות משודרת בארץ יודע שאין קוד לבוש הדוק, שגילם של העובדים הזוטרים (רובן נשים צעירות) הוא צעיר מאוד – גילאי 20 פלוס ושהמוטיבציה להתקדמות היא הרוח החיה במקום (בטח ובטח לא גובה המשכורות).

 

בניגוד גמור לשלל הקלישאות שקשורות להטרדות מיניות (היה לה אינטרס/ התנהל ביניהם רומן/ היא רצתה את זה/ הוא הזמין אותה לחדר שלו במלון – מה היא חשבה) זה קרה בשעות הצהריים, בצורה אפילו אגבית למדי. הוא תפס אותי ונישק אותי בתוקפנות על פי. אני באינסטינקט, פשוט הדפתי אותו מעלי. לא הייתה לתקיפה הזו שום מקרה מקדים – לא היו ביננו יחסים, לא פלרטטתי אתו, לא רציתי בקרבתו ובאותה תקופה הייתי בזוגיות עם מי שהפך לבן זוגי ואב ילדיי. מיהרתי למערכת, הייתי כ"כ המומה שסיפרתי לכל חברי המערכת על מה שקרה. גם מגיש התוכנית דאז שמע על כך. חייבת לומר לזכותו שהציע שוב ושוב להעביר את המידע להנהלה (אז לא ידעתי שזו חובתו). אני התעקשתי שלא. לא באמת הבנתי את גודל האירוע, לא רציתי להיות מסומנת כבעייתית במקום עבודה חדש יחסית בו רציתי להתקדם וחשבתי שהעובדה שהדפתי אותו – רק מוכיחה כמה אני בחורה חזקה.

 

הסצנה הזו רצה לי בראש שוב ושוב במשך השנים. כשהתפוצצה פרשת קצב, עדיין עבדתי באותו ערוץ, אז כבר כעורכת. סיפרתי על האירוע (מבלי לציין את שמו של התוקף), לבוס שלי דאז – עיתונאי הגון וקשוב. אני זוכרת שאמר לי את המשפט הבא: "אם אני יודע מי זה, אני מודיע לך שאני באותו רגע הולך לפוצץ את זה".

 

אותו אדם עדיין עובד באותו תפקיד באותו ערוץ (הוא אפילו הציע לי לאחרונה חברות בפייסבוק). אין לי ספק שהטריד ועדיין מטריד עובדות, כי כמו שלמדתי בחיים – אדם שמרשה לעצמו להתנהג כך פעם אחת (לרוב) יעשה זאת שוב ושוב.

 

 

למה אני חוזרת לזה שוב היום, כמעט 15 שנה אחרי?

כי למרות שלא התלוננתי בקרב המנהלים או במשטרה עד היום, ברור לי שאם הפרשה הזו תתפוצץ עם תלונה של עובדת, או שאותו אדם בזוי ימונה לתפקיד בכיר עד מאוד – אני אקום ואפוצץ את הסיפור, בדומה למה שעשתה אותה מתלוננת של גרוניך אתמול. לא כי היא נקמנית, לא כי יש לה אינטרס כלשהו – כי זו פגיעה שנחרטת לך בגוף ובנשמה ויש בך משהו שרוצה למנוע ממנו לעשות את זה שוב בעתיד לנשים אחרות (גם אם בזמן אמת לא היה לך את הכוח לצעוק ולהתלונן).

 

אם גרוניך באמת ביצע באותה בחורה (אז רק בת 17) מעשה מגונה, קשה מאוד לעמוד מהצד ולצפות בו זוכה בפרס ישראל. כן הוא אכן אמן וזמר בחסד – אבל הוא לא ראוי לפרס מכובד. אותם מטרידים מיניים לא צריכים להתמנות לתפקידים ציבוריים, לזכות בפרסים יוקרתיים או בכבוד. מוטב להם שישמרו את הסוד הזה איתם בבטן. אחרת שלא יתפלאו שיש מי שמרגישה צורך לחשוף את הסוד שלהם בפומבי, גם אם עברו 20 שנה.

הטרדה מיניתמעשה מגונהשלמה גרוניך