הווידוי של טרנטינו: מעט מדי, מאוחר מדי ועדיין משמעותי מאוד

בקיץ שעבר, סמוך ל-1:00 בלילה במהלך ריצה בפארק הירקון חלפתי על פני חבורת נערים שישבו על ספסלים בלב הפארק. הימים היו ימי החופש הגדול, היה חם מאוד וחבורות בני עשרה שמבלים בצוותא בפארקים ובגינות הציבוריות עד השעות הקטנות של הלילה היו דבר שבשגרה. החבורה הספציפית הזו כללה שבעה נערים בגיל המשוער 16-18. באזור בו הם ישבו, מלבדם, לא היה אף אחד. כשהגעתי אליהם שניים מהם זינקו מהספסל, נצמדו אליי, אמרו כמה מילים (אשאיר לדמיון שלכם, לא צריך הרבה ממנו) ורצו לצדי, אחד מכל צד במשך כמה מטרים עד שהגברתי את הקצב למקסימום ונעלמתי.

כל הסיפור הזה לקח אולי דקה, במהלכה לא עצרתי לרגע, לא הגבתי לאמירות וגם לא הסתכלתי על השניים שהתעקשו להצטרף לריצה שלי ללא הזמנה. במקום זה התמקדתי בנערים שנשארו לשבת על הספסל. שלושה מהם צחקו בקול ועודדו את החברים שלהם ושניים שתקו ובהו בי. היה ברור שלא נוח להם אבל הם פשוט הסתכלו ולא אמרו דבר. שני הנערים האלה ראו את כל הסיטואציה ועם התכוונות מלאה או חלקית או לא בכלל, הם עשו בדקה הספציפית ההיא שלוש בחירות: הראשונה, הם בחרו לא להטריד אותי. השנייה, הם בחרו לא להצטרף להטרדה ממקום מושבם בצחוק או בעידוד. השלישית, הם בחרו לא לעשות דבר מלבד לשבת שם ולהסתכל. אפשר לכעוס עליהם ולגנות אותם אבל כשקוראים את הווידוי של קוונטין טרנטינו לפיו ידע על המעשים של הארווי ויינשטיין ושתק קצת קשה לעשות את זה. כי אם גבר חזק שמזמן עבר את גיל העשרה, עמוס בכוח ובכסף בוחר לעצום עין מול אלימות מינית, אילו ציפיות נוכל לפתח מנער בן 17?

ביום חמישי האחרון בריאיון לניו יורק טיימס התייחס הבמאי המוערך בהרחבה לפרשה. מלבד יחסי עבודה אינטנסיביים (ויינשטיין הפיק את כל סרטיו של טרנטינו – מ"ספרות זולה" ועד "שמונת השנואים") השניים נחשבים לחברים טובים כבר כ-25 שנה והקשר ביניהם היה הדוק.

ההתייחסות הראשונה של טרנטינו לנושא ניתנה כיממה אחרי פרוץ הפרשה: "בשבוע האחרון הייתי המום ושבור לב לאור הגילויים על חברי מזה 25 שנה הארווי ויינשטיין. אני זקוק לעוד כמה ימים כדי לעבד את הכאב, הרגשות, הכעס והזיכרונות, ואז אתבטא באופן פומבי לגבי זה".

הימים חלפו, טרנטינו כנראה עיבד את "הכאב, הרגשות, הכעס והזיכרונות" והתראיין בהרחבה לניו יורק טיימס על הנושא. בריאיון המדובר הוא הודה שידע לכל אורך השנים על מעשיו של ויינשטיין אולם בחר שלא לעשות דבר כדי למנוע את המעשים. "יש בהאשמות הללו יותר מסתם רכילות", אמר הבמאי. "ידעתי על כמה מקרים ממקור ראשון. הלוואי והייתי לוקח אז אחריות על הדברים ששמעתי. אם הייתי פועל אז כמו שהייתי צריך לפעול, הייתי מפסיק לעבוד איתו".

 

ידע ושתק. טרנטינו

טרנטינו סיפר כי אחת מהפעמים הראשונות שבהן שמע על התנהגותו של ויינשטיין הייתה דרך השחקנית מירה סורבינו, שסיפרה לו באמצע שנות ה-90, בעת שהייתה במערכת יחסים עמו כי ויינשטיין תקף אותה. טרנטינו שמע ממקור ראשון שוויינשטיין החל לעסות את גופה ללא הסכמה מצדה, כיצד רדף אחריה בחדר המלון שבו היו, וכיצד לאחר שנמלטה מהמקום ויינשטיין התייצב בפתח ביתה באחד הלילות.

והיא לא הייתה היחידה. בהמשך גילה טרנטינו גילה שחברו הטוב, מפיק העל האגדי, הטריד ותקף שחקניות נוספות אך הוא התעלם מכך. הוא ידע שויינשטיין הגיע להסדר כספי עם השחקנית רוז מקגואן, שהיא אחת מהנשים שסיפרו בתחקרי המפורסם, כי ויינשטיין אנס אותן.

"באותה תקופה מזערתי את חשיבות המקרים שעליהם שמעתי. מה שעשיתי היה לדחוק את המקרים האלה לשוליים. כל דבר שאומר כעת יישמע כמו תירוץ גרוע, ידעתי מספיק כדי לעשות יותר".

התגובה הראשונית שלי לווידוי הזה היא לשלוח את טרנטינו לאלף עזאזל. עכשיו באים? למעלה מ-50 נשים סיפרו שהחבר הטוב שלך הטריד, תקף ואנס אותן. 50 נשים! מה נזכרת עכשיו?

ובכל זאת, הווידוי של טרנטינו חשוב מאין כמוהו. גם בגלל הווידוי וגם בגלל הדברים שאמר בסופו: "נדהמתי לגלות את היקף התקיפות והחומרה שלהן. כל מי שהיה קרוב להארווי שמע לפחות על אחד המקרים האלה. לא ייתכן אחרת. אני קורא לכל האחרים שידעו – יותר לא לחשוש. אל תסתפקו בלהשמיע הצהרות. תכירו בכך שהיה משהו רקוב בממלכת דנמרק, הישבעו לשפר את דרכיכם ולהתייצב לצד האחיות שלנו. מה שנחשב בעבר מקובל, עכשיו כבר אינו כזה".

 

חבר טוב 25 שנה. הארווי ויינשטיין

ובאמת, בזמן שחלף מאז התפוצצה פרשת ויינשטיין אף אחד מגברברי הוליווד לא הודה באמת העצובה הזו: ידעתי ושתקתי למרות שברור לכל אדם בר דעת שרבים ידעו ושתקו. למה הם שותקים? למה טרנטינו שתק עשרות שנים? ובכן, כי זה קל. לסובב את הראש זו הבחירה הכי קלה.

ובגלל שאין אדם שנעים לו להודות בינו לבין עצמו שהוא לא נוקף אצבע כדי להתנגד לאיזשהו עוול שנעשה שני מטרים ממנו, הוא חייב למזער את העוול הזה. הוא חייב להגיד לעצמו שזו לא נורא, לשכנע את עצמו שמדובר בהתנהגות אינפנטילית ונבזית אבל לא כזו שדורשת התערבות. אחרת, איך יסתכל על עצמו במראה?

והסביבה כולה מעודדת אותך להתעלם: תעשה כאילו לא ראית ולא שמעת. עזוב, שטויות, בסוף אתה תצא לא בסדר. למה אתה צריך את זה? אל תכניס "ראש בריא למיטה חולה" בלי להבין שהמיטה הזו שאנחנו מדברים עליה היא חברה שלמה שאתה חלק ממנה. אתה לא יכול לבחור שלא להכניס את "הראש הבריא" שלך אליה, אתה חי בתוכה ובהנחה שאתה עצמך לא מטריד או תוקף, יש לך אך ורק שתי אופציות: להתנגד או לשבת על הגדר. ובשני המקרים, יש בחירה ויש תשלום על הבחירה הזו.

אם יש מסר חשוב מהווידוי הזה של טרנטינו הוא שאתה לא צריך להטריד מינית בעצמך. אתה לא חייב להיות החלאה הזו שחופנת במו ידיה ישבן במשרד, שזורקת הערה פוגענית במהלך ארוחת הצהריים, שצריך לסרב לה שוב ושוב ושוב והיא ממאנת לקבל סירוב כתשובה, זו שנוגעת "בטעות", שמפעילה כוח פיזי או כלכלי או נפשי כדי "להשיג" מין. אתה אפילו לא חייב לצחוק מזה או לעודד את זה. אתה בהחלט יכול סתם לשבת שם, להיות נוכח בסיטואציה ולשתוק. אתה יכול לשמוע את כל הפרטים על הסיטואציה ממקור ראשון ולשתוק. עשו את זה לא מעט אנשים שעבדו לאורך השנים עם הנשיא המורשע משה קצב. עשו את זה לא מעט אנשים שבילו בחיי הלילה של תל אביב עם אלון קסטיאל. עשה את קוונטין טרנטינו בפרשת ויינשטיין ועשו את זה הנערים בפארק הירקון. אף אחד מהם לא הטריד מינית. כולם שותפים לדבר עבירה, אפשרו לה לקרות באין מפריע.

ההתנצלות של טרנטינו היא בגדר "מעט מדי, מאוחר מדי" ויחד עם זאת היא נושאת מסר חשוב לכל הגברים בהוליווד ולכל הגברים אי שם: אל תשבו על הגדר יותר. פשוט אל.

אונסהוליוודפרשת הארווי ויינשטייןקוונטין טרנטינו