רצח רבין הוא היום שבו סתמו לי את הפה ביריות

למה עצרת הזיכרון ליצחק רבין מדכאת אותי ומעציבה אותי מאוד כבר יותר מעשרים שנה:

אני יליד 1972.  ב-1990 מלאו לי 18 ועוד לפני כן (כי התקנון מאפשר מגיל 17) עוזי ריכטר הבלתי נלאה מהקיבוץ שלי פקד אותי למפלגה.
בשנת שירות למדתי יומיים בשבוע ב"מדרשה" באורנים ולמדתי להכיר את התפיסות של חוג אורנים. לא הסכמתי עם הרבה – אבל הפכתי רביניסט. ואני חושב שאני רביניסט מאז (פעם אולי אכתוב מה זה אומר בעיני).

את הפריימריז במפלגת העבודה, הראשונים אי פעם, פספסתי – הייתי כבר בטירונות. אבל שמעתי את התוצאות במגדל השמירה בבה"ד 13 שבקדומים. ורבין ניצח סוף סוף את פרס. ומשם הניצחון הגדול בבחירות. ושמחה גדולה.

ופה חשוב לי להגיד משהו – גם כאיש צעיר מאוד הייתה לי ביקורת על רבין. לא חשבתי שכל מה שהוא עושה מדהים. לא אהבתי את גירוש אנשי החמאס למשל. אבל היה דבר אחד שלא חזר מאז עם אף ראש ממשלה – עם כל הביקורת מימין ומשמאל (ואלוהים כמה כיסחו אותו משמאל), סמכתי עליו. ידעתי שיש בעל בית. שהוא באמת מקדיש את הזמן לנסות ולתקן דברים, וראיתי את ההשקעה בחינוך ואת ההשקעה בתשתיות וכל זה. וכן, גם שמחתי על מאוד על חתימת אוסלו (פעם אולי אכתוב מה אני חושב על אוסלו, עד כמה הדיון שלנו על ההסכם מעוות וכן – גם כמה הוא היה בעייתי. אבל זה עניין אחר).

התקופה נהייתה יותר ויותר אפלה. אוטובוסים התפוצצו, הפגנות הפכו אלימות, כעס הצטבר ואף התפרץ. קראו לו (ולנו) "בוגדים", הסבירו לנו שרוב בכנסת זה לא מספיק, ואין לנו מנדט, ואז רבין במדי אס אס, ועוד אוטובוסים. מי שהיה זוכר.

אבל לאורך כל הזמן הזה אהבתי לשמוע את ראש הממשלה שלי מדבר. אהבתי את הנאומים שלו. סמכתי עליו. וכשהגיע העצרת – הלכתי.

הלכתי לא כדי לתמוך בהסכמי אוסלו, או בעצירת התהליך בגלל הפיגועים, או בסגרים שהיו נהוגים אז או בהמשך המו"מ. לא חשבתי על כל אלה. הלכתי כי הבנתי ששוברים את כללי המשחק. כי הולכים יותר מדי רחוק. כי אומרים לי שלראש הממשלה שאני בחרתי ושהעם בחר אין מנדט.

הלכתי כי הבנתי שהדמוקרטיה הישראלית שברירית וחלקית ככל שתהיה בסכנה אמיתית. והיה חשש אמיתי אם הכיכר תתמלא והייתה שמחה גדולה לראות כמה היא מלאה – זה היה די מדהים להיזכר שוב שאנחנו הרבה מאוד אנשים.

בסיום ההפגנה עמדתי על פינת בלוך אבן גבירול די הרבה זמן. לא רחוק מאיפה שיגאל עמיר חיכה, חיכיתי אני לויקטור מהקיבוץ שהיה חייב להגיד שלום לשמעון פרס. ומשם נסענו לחניון האוטובוסים ובדרך החדשות האיומות, ואז עצרנו בכפר ויתקין לשמוע את איתן הבר.

אז זה הכאב שלי על הרצח – זה לא היה רק רצח של מנהיג מאוד פרטי שלי (וזה בסדר שהוא לא היה של אחרים), זה היה היום שבו סתמו לי את הפה ביריות. לי, ולרוב אזרחי המדינה הזו. ההבנה שבסופו של דבר, יש מי שמוכן לירות בראש ממשלת ישראל.

העצרות לזכר רבין לא צריכות להיות שיר הלל לאוסלו אבל הן גם לא יכולות להיות סתם חיבוק דביק. הן לא יכולות לברוח כל השנים האלה מההבנה הבסיסית הזו: יש בינינו מי שמוכנים להרים את האקדח הזה. וזה דיון מאוד מורכב ומסובך, כי הוא דורש מאיתנו לצאת מהשפה הבינארית שבה זה או מחבל בודד או כל הימין – זה לא זה ולא זה – אבל אנחנו אפילו לא מתחילים לעשות אותו (לא מעט בגלל סיבות פוליטיות ציניות).

כל עוד אנחנו לא עושים אותו – הפה שלנו עוד חסום ובגלל שהפה שלנו חסום אנחנו לא יכולים לעשות אותו. ובמעגל הזה אנחנו מסתובבים ושוקעים למטה.

הדמוקרטיה שלנו לא התאוששה מהרצח הזה. היא מדממת מאוד, והעצרות של יום השנה הן כמעט תמיד ביטוי לאי שיחה הזו. לשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. לחיבוקים הדביקים או להאשמות המכלילות.

זה יום השנה לרצח רבין – אדם שידע להגיד את האמת, ואנחנו עסוקים בלשקר לעצמנו.

ואני? אני רק רוצה מקום לבכות בשקט על המנהיג שלי שנרצח. על ראש הממשלה שלי שמת. על התקווה שלי שנגמרה כשהייתי צעיר מדי. זה הכל. אז למרות שהיום אני גר צעד ורבע מהכיכר – אני לא מגיע לעצרות. אם יש לי הזדמנות – אני עולה לקבר בהר הרצל. אני באמת מתגעגע אליו.

 

הטור פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של אורי בן-דב

יצחק רביןרצח פוליטירצח רבין