הקמפיין להענקת פרס ישראל לצופית גרנט הוא מהמוצדקים שיש

מודה ומתוודה – אני מבין הבודדים שלא ראו את הפרקים האחרונים של "אבודים", בה הביאה צופית גרנט את סיפורה של מרי פרץ וילדיה. ידעתי שהלב שלי לא יעמוד בכזה סיפור, של אמא שילדיה נגזלו ממנה. אבל דווקא משום שלא יכולתי לסבול את הכאב ואת ההתרגשות, הערכה שלי כלפי גרנט רק הלכה וגדלה. לכן כשנתקלתי בעצומה הקוראת לתת לגרנט את פרס ישראל, היה לי ברור שאני חותמת. הרי כבר הרבה זמן לא היתה לנו אישה (או איש) כל כך ראויה לכך.

היום כבר קשה להיזכר, אבל בתחילת המילניום הייתה גרנט אחת הנשים השנואות בתקשורת. כן, עד כדי כך. בימים שלפני היוטיוב וקמפיין METOO#, אף אחד לא היה מוכן לקבל אישה נועזת שאומרת על הדעות שלה על נושאים שהם לא פוליטיקלי קורקט.

שיא הרגש השלילי הגיע, כידוע, אחרי אותו פרק מיתולוגי בתוכניתה "מילשייק", בה שתתה את השתן של עצמה. בראיון לאון לייף היא אמרה על המקרה "יש לי ביצים ואם הקונספט של התוכנית שלי הוא להיות פרובוקטיבית זה מה שאני עושה. ב'מילקשייק' מהות התוכנית הייתה לעבור עם האורחים את העשייה שלהם. אז כשהבאתי רקדנית בטן והופעתי לצידה בריקוד עם הבטן המידלדלת שלי, חוויתי את החוויה. זה היה הרעיון. ואם שתיתי את השתן שלי במסגרת אייטם על שתן כטיפול רפואי, אין פה פרובוקציה". אבל כמובן שלא כולם ראו את זה כמוה.

בוועידה השנתית של און לייף לעסקים, סיפרה גרנט על התגובה הקשה של מי שאז עוד היה בעלה, אברהם גרנט: "מטומטמת, דפוקה, אישה בלי חזון. את מ-ח-ו-ס-ל-ת", אמר לה והוסיף "אף אחד לא ייקח אותך לעבוד". ואוי, כמה שהוא צדק. גרנט מספרת שהחל מאותו הרגע שהפרק שודר, לא רק שלא לקחו אותה יותר לעבודות חדשות בתחום המשחק, אלא אפילו ביטלו עבודות שכבר נקבעו קודם. "יום אחרי שהתוכנית שודרה, כל מה שהוא אמר זה כאין וכאפס ממה שעשו לי בתקשורת", שחזרה גרנט את התקופה ההיא. "למדתי לעשות קובה, קובה אדומה, קובה זובי, היה לי חופש מפה עד הודעה חדשה. ומה שעשו לי ברחוב – ירקו עלי, ביזו אותי, שרפו לי את האוטו".

עם זאת, גרנט סיפרה שגם אחרי כל התגובות האלו היא לא מצאה לנכון להתנצל. "על מה? הרי העיפו אותי מהטלוויזיה כי אני אישה. באותה תקופה טל פרידמן שיחק את אלוהים, ארז טל הסתלבט על הכל…מותר לאישה, באותה תקופה, להיות אורלי ויינרמן ב'שמש' כשהיא סקסיסטית וטיפשה ובלונדינית – זה בסדר. גם היום, מותר לנשים להיות סקסיסטיות ומפגרות ו'היפה והחנון', אבל לעשות משהו שהוא קצת נועז? בשום אופן לא. הקדמתי את זמני".

צופית גרנט. תמונה: בני גמזו לטובה

באותו רגע החליטה גרנט להפוך את "הכוס פיפי הזו לספוט לייט של החיים שלי. היא הולכת להוכיח לעולם שאני יוניק", וזה מה שאכן קרה. אחרי כמה שנים מחוץ לראדר, ב-2006 חזרה גרנט למסך הקטן. בהתחלה בניסיון לתוכנית בהגשתה בשישי בערב בערוץ 10, ובהמשך בתפקידים שונים בטלנובלות. ב-2011 עלתה עם "אבודים", והשאר – היסטריה והיסטוריה. היום גרנט היא בלב הקונצנזוס. אבל לא רק התוכנית שגורמת לאלפי ישראלים למרר בבכי של כאב והתרגשות היא זו שהפכה אותה ליקירת העם.

עוד הרבה לפני שהטרדות מיניות הציפו את הפיד שלנו, העזה גרנט לחשוף את העובדה כי הייתה קורבן של התעללות קשה כבר בגיל 9, על ידי שכן שלה. אחר כך, בגלל חוסר היכולת של אימה לגדל אותה, היא עברה לפנימייה וגם שם עברה התעללות מינית, הפעם מצד מדריך. "עברתי כל הטרדה מינית שעולה על הדעת, גם כאישה בוגרת. אני ילדת אביוז שהתפתחה לנערת אביוז ולאישה שקל להתעלל בה. רק לפני מעט מאוד שנים יצאתי מהמקום הזה", סיפרה למאקו. בנוסף, אחיה סובל מסכיזופרניה, מה שהוביל אותה להתנדב לעמותת אנוש לנפגעי נפש, ובהמשך להיות הנשיאה שלהם. לפני 3 שנים היא ואברהם התגרשו, וכמובן שגם על זה היא התראיינה בפתיחות וסיפרה על תחושת הכישלון שקיימת בד בבד עם תחושת ההצלחה. "ואיכשהו תמיד היה בי משהו שקם בבוקר ורצה להטיב עם העולם, סיפרה. "נולדתי וגדלתי להיות אמן וזה תסריט חיי. אדם שואף וחולם לעשות ולהיות כל מיני דברים אך למעשה נולד לתסריט מסוים. אני מסתכלת על החיים שלי ורואה איך הצלחתי למנף אותם למרות הכל".

וכנראה שזו הסיבה העיקרית שבגללה הפכה צופית מקטסטרופה לקונצנזוס. כלומר, זה באמת מאוד אמיץ ומרגש לראות אותה מגיעה למקומות מסוכנים או מפגישה בין אמא לבנים, אבל בסופו של דבר זה דווקא הסיפור האישי שלה שהפך אותה להיות מי שהיא היום, ושגורם לנו להעריך אותה. אותו סיפור כל כך טראגי שלה הפך להיות המקום שעוזר לנשים ולגברים להזדהות איתה, והנכונות שלה להפוך אותם לפומביים העבירו את המסר שהאשמה היא לא על הקורבן, ובעיקר שאפשר להתרומם גם מתוך המקום הכי נמוך. ולו רק בגלל המסר הזה, מגיע לה לקבל את הפרס.

התעללות מיניתפרס ישראלצופית גרנט