משפחת קסטיאל: גם הלב שלכם נשבר?

בסוף השבוע הזה פורסמה כתבה ארוכה ומרתקת על 15 הנשים שהגישו תלונות על עבירות מין שביצע בהן (לכאורה, בוודאי שלכאורה), יזם הנדל"ן ואיש חיי הלילה אלון קסטיאל. הכתבה סיקרה בצורה נהדרת את חייהן לפני הפגיעה המינית ואחריה, את הטראומה הקשה והמאבק לשוב לשגרת חייהן, את ההתמודדות הלא פשוטה של בני ובנות משפחתן שנאלצו לקום בוקר אחד ולשמוע שמישהו העז לפגוע בצורה כל כך קשה באדם שהם אוהבים וכמובן, את העלות הכלכלית של כל הסיפור הזה כי יש פסיכולוגים שצריך לשלם להם כדי להתמודד עם הטראומה, אתם יודעים.

טוב, נו, עזבו שטויות. שום כתבה כזאת לא פורסמה בסופ"ש האחרון. מה כן פורסם? אה, פורסמה כתבה רחבה, מקיפה, אוהדת ומלאת אמפתיה על משפחת קסטיאל. מה קרה למשפחת קסטיאל? ובכן, לפני קצת יותר משנה הם גילו שצמח בתוכם חלאה. המשפחה העשירה, המתוקשרת, המצליחה והאהודה שבנתה את שמה הטוב בעמל רב נאלצת כעת להתמודד עם אישומים באונס של אחד משלה וגם המצב של שוק הרהיטים בישראל לא משהו. התוצאה: העסק נסגר, הקריסה הכלכלית בפתח. המצב הבריאותי של אבא יהושע מתדרדר ובחשבון הבנק הקסטיאלי יתגלגלו כמה מיליונים פחות. הכינו את הממחטות.

בואו נבהיר משהו: אין לי דבר נגד משפחת קסטיאל המורחבת וכן, גם הם לחלוטין קרבנות. כשאלון קסטיאל עשה את מה שעשה הוא לא חשב לרגע על הנשים אבל הוא גם לא חשב לרגע על המשפחה שלו, על קרוביו, על אלה שאוהבים אותו. על כל מי שיישבר לו הלב כשייגלה מה הבן יקיר לי עושה בלילות. בכל ביצוע פשע יש נפגע ראשי וערימה של קרבנות קטנים על הדרך. אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהילד שלו או אחיו הקטן הפך לאימת הנשים בחיי הלילה התל אביביים. אף אחד לא רוצה לגלות שדווקא המעשים של אדם אחד שהוא מאוד אוהב הם אלה שהולכים לפגוע לו במפעל חיים. אף אחד לא רוצה לשאול את עצמו "זה באמת קרה? איפה הייתי? איך לא ראיתי?", אף אחד לא רוצה להוציא הון – בין אם יש לו את ההון הזה ובין אם לא – כדי להגן משפטית על בן משפחה שסרח. כולנו נעדיף לבזבז את הכסף שלנו על דברים אחרים. זה לא תענוג גדול לקום בבוקר ולגלות את הפרצוף של הילד שלך מרוח על שערי העיתונים עם הכיתובים הכי לא מחמיאים בעולם.

למי שדפק אותם יש שם ופנים. אלון קסטיאל

אז כן, בני משפחת קסטיאל די נדפקו מכל העסק אבל למי שדפק אותם יש שם ופנים ובתוך כל המצב-ביש הזה ניתנה להם זכות בחירה. לנשים שקסטיאל אנס לא ניתנה זכות בחירה. הוא לא שאל אותן אם בא להן על האונס הזה. למשפחה שלו דווקא כן ניתנה הזכות להחליט, אמנם החלטה קשה מאוד ולא הוגנת ועדיין – החלטה. בבחירה בין לבעוט בו ולהוקיע אותו מקרבם לבין לחבק אותו ולהגן עליו הם בחרו באופציה השנייה. והחיבוק וההגנה שאנחנו מדברים עליהם כאן לא באים לידי ביטוי רק במימון הייצוג המשפטי שלו. אבא יהושע בעצמו סיפר לנו שהוא אשכרה מאמין בחפותו של הבן. אם הבן שלו חף מכל פשע, זה אומר בעצם שלא היו דברים מעולם. כל הנשים ששמעתן, העדויות שקראתם? הכל שקרים והאשמות שווא. מילא שבחרת להתייצב לצד "הילד" אבל לגמרי אפשר לבחור בזכות השתיקה בכל הנוגע לחפותו. אבל ניחא. נגיד שזו בחירה לגיטימית שקשה לשפוט. מה הרבה פחות לגיטימי? כתבת פרופיל עמוסת אמפתיה על אנס ומשפחתו המציגה אותו ואותם כקרבן הגדול של הפרשה.

בואו לא נתבלבל: בסיפור הזה יש קרבן ויש מקרבן. השם "קסטיאל" שייך לצד המקרבן. הודות לערימות הכסף ששופכים שמה במשפחה של ההגנה המשפטית, גורלו של קסטיאל ג'וניור, בניגוד, נגיד, לגורלו של יונתן היילו, לא יהיה כזה נורא והוא עתיד להימלט מרוב האישומים נגדו. בואו נודה באמת – קסטיאל לא הולך להירקב בכלא. הפרקליטים שלו עובדים קשה וברעבתנות עצומה כדי לפרק לחתיכות את הקרבנות שלו בזו אחר זו. וחוץ מהגנה משפטית מטורפת בהמשך (או אולי בעצם כבר עכשיו?) יוציאו במשפחת קסטיאל את כל התותחים הכבדים בתחום היח"צ כדי לנקות את הכתם מהשם של יורש העצר. מה תזכרו מכל זה עוד עשר שנים? לא הרבה ואת זה יכולה המשפחה לזקוף לזכות הבחירה להקריב את כל מה שיש להם, כולל כספם, בריאותם ושמם הטוב כדי להגן על הילד האנס לכאורה שלהם.

לו הייתי קוראת כל שני וחמישי כתבות סוחטות דמעות על הרס חייהן של נפגעות תקיפה מינית, על המשפחה הפצועה, על בני ובנות הזוג של הקרבן שאוספים את השברים, על עלויות הטיפול ועל הנזק הפיזי, הנפשי, הכלכלי שנגרם לכל אחת ששרדה את קסטיאל ודומיו, על הדרישות המופרכות, הבלתי אפשריות, של הפרקליטות בדרך להשגת צדק, אולי לא הייתה לי בעיה לקרוא גם על הקרבנות המשניים בסיפור הזה – משפחת האצולה שנאלצת לרדת מגדולתה. העניין הוא שאני לא קוראת כתבות כאלה כל שני וחמישי. אני לא קוראת אותן גם בשאר הימים. אתם יודעים למה? כי הן כמעט לא קיימות. אז מה אם לכל הקרבנות בסיפור הזה יש שם ופנים ומשפחה וכאב ותהליך ריפוי ארוך ומעיק? למי אכפת? שם המשפחה שלהן הוא כהן או משה או מזרחי או גולדמן. זה מצלצל פחות סקסי מקסטיאל. אם כלי התקשורת היו מעלים לסדר היום את הנפגעות והנפגעים האמיתיים בכל פרשה כזו, לא היה אכפת לי לפנות מזמני, מחשבותיי ואולי גם מעט מרחמי לבי לקסטיאלים. אבל הם לא ואנחנו אוטוטו ב-2018 וזמננו קצוב וקצר וערימות של טקסטים נוחתים על שולחננו מדי יום והררי מילים דורשות שנקרא אותן ובסופו של יום יש בחירה – על מי להפנות את הזרקור. וכל עוד בוחרים כאן להפנות את הזרקור על מי שפגע ועל בני משפחתו, אנחנו בבעיה גדולה.

אונסאלון קסטיאלעיתונותתקיפה מינית