ישראל ומריחואנה: מי צריך לגליזציה כשיש את תל אביב?

אחת הפעמים בהן נקרעתי מצחוק מול המסך הייתה כשהרשות למלחמה בסמים החליטה לתמוך בחוק אי ההפללה. הם קראו לזה בשם הפוליטיקלי קורקט "מודל של מניעת המשך שימוש". הייתי פחות מופתעת אם היו מספרים לי שציפי שביט חשודה בהטרדה מינית. התמיכה ההזויה הזו של הרשות למלחמה בסמים שמה את הגושפנקא שהיינו צריכים כדי לתת לגיטימציה לחתירה אמיתית ללגליזציה. ואכן, דמויות מפתח כמו גדי וילצ'רסקי, גיא לרר ואפילו גלעד ארדן לתקופות מסוימות, התגייסו כדי לייצג חלק נכבד מן הציבור הישראלי ולצעוק ברשמקול של גדי "נחנקנו!". על פי דוחות שהתפרסמו בשנת 2017 בנוגע לאחוז משתמשי הקנאביס, ישראל מובילה ברשימה עם רקורד מרשים של 41% משתמשים בגילאי 18-25 ועוד 33% משתמשים בגילאי 26-40. בשנת 2009 רק 8.8% מהישראלים צרכו קנאביס ובשנת 2017 קפצנו ל 27% צרכנים מכלל האוכלוסייה – וכולם גרים בתל אביב.

ברי סחרוף כתב פעם שתל אביב היא עיר של קיץ. בתל אביב אין סתיו. והוא צודק. העננים היחידים שמופיעים בעיר החוף הצבעונית מגיעים עם ניחוח של מריחואנה. רחובות שטופי קנאביס, שאריות קססה על שולחנות בתי קפה וכל כך הרבה ג'וינטים בכל מקום, שאני מופתעת שהעירייה לא התחילה למכור ניירות גלגול במשקל. אני לא מכירה אף מקום אחר בארץ, אולי פרט לבאר שבע ופסטיבלים למיניהם, עם כזו קבלה והבנה שהקנאביס הוא לא סם, אלא אורח חיים. לא כל הסטלנים תלאביבים, אבל כל התלאביבים סטלנים. ומי שלא, יש לו חברים כאלה.

בירת הסמים של ישראל

העניין האמיתי פה הוא לא כמות האנשים שמעשנים, אלא האיכות שבה הם מעשנים. כשהגעתי לעיר, אימצתי את בית הקפה הכי קרוב למקום מגורי כקפה הבית. מאז הספקתי לעבור דירה שבע פעמים, אבל הוא עדיין נשאר הבית. הבוטקה של האספרסו בר על שדרות רוטשילד, ז"ל. ההתנחלות הראשונה שלי שם הייתה במקרה. יצאתי לחקור את השכונה החדשה וחבורת היפסטרים מגניבים תפסה לי את העין. התיישבתי לידם. מספיק קרוב כדי שתהיה לי את האפשרות להצטרף, ומספיק רחוק כדי שהדחייה לא תהיה גלויה לכלל. הדבר השני הכי בולט אחרי משקפי הריי באן השחורים של כולם, היה ריח הוויד. זה נראה כאילו מחסן הראיות של המשטרה הקיא להם על השולחן. עלים ירוקים מהולים טבק מפוזרים בכל מקום, פילטרים חצי מגולגלים ומאפרה עם גוויות של ג'וינטים, מלאה עד אפס מקום. מה שהדהים אותי באמת לא היתה הכמות המסחרית של הקנאביס שרק בעולם דמיוני יכולה להיחשב כשימוש עצמי, אלא הקלות שבה הם העבירו את השאכטה. בצורה הכי טבעית שאפשר, כאילו זו כוס מים חוקית לחלוטין. הנונשלנטיות שלהם התכתבה באופן ישיר עם אורך הרוח של היושבים מסביב. לאף אחד לא היה אכפת. רק אחרי שסובבתי את הראש כדי להסתכל על השאר, הבנתי שכולם מעשנים. ואלו שלא, נבלעים בין מסך העשן היטב. לא רואים ולא שומעים אותם.

ההבדל האמיתי בין סטלני תל אביב לסטלני שאר ישראל הוא תגובת הסביבה לשאכטה. אני דיי בטוחה שישיבה כזו רצינית באמצע בית קפה ברחוב הכי סואן בעיר שהיא לא בגוש דן לא הייתה מתקבלת בברכה. זה לא בהכרח אומר שהיו מגרשים אותם עם מקלות בייסבול, אבל הפרצופים היו מספיקים. אני יכולה לספור על יד אחת את כמות הפעמים בהן הרחתי קנאביס מחוץ לגבולות תל אביב ומנגד, לכל תושבי צפון ודרום הארץ אין מספיק אצבעות בשביל לספור את ההפך. זה עניין תרבותי. נורמות חברתיות נוצרות כשיש מספיק אנשים שמתחילים לעשות משהו מסוים. לא משנה מה. זה יכול להיות כל דבר החל מהטרנד המוזר הזה של צבעי פסטל בשנתיים האחרונות ועד לצריכה של סמים או אפילו דת. המריחואנה היא אותה מריחואנה בכל חלקי הארץ, אבל רק בתל אביב אפשר לעשן בנחת. כל עוד יש אחרים סביבך שיעשו את אותו הדבר, אתה לא חריג. וכשזה מגיע לתל אביב, חריגים יהיו אלו שלא יעשנו. אלו שיסרבו להצטרף למעגל הקסמים ויקבלו מבטי רחמים של "מסכן. זו לא אשמתו. הוא סאחי".

יש סטטוס קוו מדהים שנשמר כאן לאורך שנים. כולם מעשנים בכל מקום, אף אחד לא מעיר ואף פעם אין שוטר באזור. המשטרה תמיד נעלמת שנייה לפני הקליק של המצית ובמקרים הכי קיצוניים עוברת איזו ניידת אחת לשעה עם שני שוטרים תתרנים. אחרת אין הסבר הגיוני למה לא כל דיזנגוף במעצר על סחר. לפעמים זה נדמה כאילו תל אביב עברה לגליזציה לפני שאר המדינה. הקבלה וההבנה של הסביבה כלפי הצמח עתיר המחלוקת היא לא דבר של מה בכך. זו תוצאה של תהליך, קונצנזוס חברתי ואחריות אישית. אם ארבע מאות אלף תושבים מצליחים, אז נשאלת השאלה: למה תל אביב כן, ושאר הארץ לא?

 

לגליזציהמריחואנהסמיםקנאביס