חופשת לידה לשני ההורים היא לא בהכרח חלום

הלוקיישן הראשון שלנו בצילומים בשוודיה היה אצל אולה אולסון, אבא בחופשת לידה שהולך להיות שנה בבית עם ביתו השלישית טיירה. לא ידענו שבנגיוד למה שאנחנו מכירים בארץ, בשעת הפקקים 7:30 אין ממש פקקים בשטוקהולם והתזמון בוויז יהיה כל כך מדויק שנקדים בכמעט שעה. אולה גר בשכונה יחסית רחוקה מהמרכז, עם בתים צמודי קרקע ואופי פרברי. הצוות שנסע איתי – הצלם אייל בן יעיש והמקליט שי (קיפי) קפלן איתרו נקודה שאפשר להתחיל לצלם בה קצת נופים וצילומי אווירה. לא עברו שלוש דקות מהרגע שפתחנו את החצובה ופתאום ראינו אבא שהולך עם עגלה ברחוב. ׳וואלה, שיחק לנו׳ חשבתי. מה הסיכוי שעל הפריים הראשון כבר נצליח לצלם אבא בחופשת לידה? אפילו חששתי מזה שכשנגיע לשוודיה חוץ מהאבות המקסימים שאיתרנו מראש, בקור שנושק לאפס הרחובות יהיו די שוממים ויהיה קשה לתרגם לטלוויזיה את הנתון המדהים שבשוודיה 90% מהאבות יוצאים לחופשת לידה. ואז כשאייל כבר סובב את העדשה לכיוון הרחוב כדי לצלם קצת את הבתים והטבע, שוב, אבא בריצה עם עגלה! מה הסיכוי? אחרי חצי שעה שבה אנחנו מסתגלים לכפור השוודי, הבנו כמה המראה הזה רגיל ונפוץ ושונה מאוד ממה שאנחנו מכירים בישראל.

הביקורת על סדרת הכתבות ״המפתח השוודי״ שעשיתי עם משה זאב ואיתמר מינמר וששידרנו שבוע שעבר במהדורה המרכזית, התרכזה בנקודות חשובות. מה בכלל משותף לנו ולשוודיה? מדינות כל כך שונות, הוצאות הביטחון שלהם בכלל לא מתקרבות להוצאות הבטחוניות שלנו, נטל המס שם הוא מטורף, שיעור הילודה נמוך מזה של ישראל וגל של מהגרים שוטף את המדינה – וכולם צודקים. לא באנו כדי לעודד הוצאת אזרחות שוודית, או לנסות להפוך לאחת ממדינות סקנדינביה – אנחנו לא, ולא נהיה וגם לא צריך. אבל אפשר ללמוד מהם המון, להתרשם מהצד איך נראים חיים אחרים, דמיוניים כמעט, שונים מאוד ממה שאנחנו מכירים כאן.

עוד בשלב התחקיר בארץ, ככל שחפרנו וחפרנו נדהמנו יותר מהשפע הסוציאלי שהם מקבלים: חופשת לידה של 480 ימים, מתוכם האבות חייבים לקחת חופשת לידה של לפחות 3 חודשים. את התקופה הזו אפשר לקחת כמעט איך שרוצים ולפרוס על פני 8 או 12 שנים, תלוי מתי נולד הילד.

אינספור מסגרות חינמיות להורים ופעוטות, שם תמצאו הרבה מאוד גברים  – מה שקיבל את המונח ה״לאטה פאפא״, האבות שממלאים את בתי הקפה בתקופה שלהם עם הילדים. 120 ימי מחלה לכל ילד, מינימום של 25 ימים חופשה שנתית אבל בפועל הרבה יותר. שחיקה בעבודה שמוכרת כמחלה ועם אישור מרופא יוצאים לחופשה של כמה חודשים כדי להתרענן ומערכת חינוך חינמית כמעט לחלוטין, יום לימודים ארוך ושלא נדבר על כיתות קטנות ויחס מספרי מדהים של אנשי צוות בבתי הספר לעומת התלמידים.

אבל זה לא מה שהרשים אותי. זה קל. יש להם כסף, הם אוכלוסיה מאוד הומוגנית שרובה הגדול משלם מיסים אז אפשר לתת לאזרחים הרבה מאוד דברים. מה שהרשים אותי היה דווקא הדברים שלא קשורים לממשלה, תרבות עבודה מאוזנת עם שיעור פריון גבוה. כשביקרנו שם ב15:30 כבר השמש שקעה והתחיל להחשיך, וב-17:00 בנייני המשרדים היו חשוכים לחלוטין. 17:30 זו כבר שעת ארוחת ערב ואנשים לא נשארים בעבודה עד השעה הזו. כשכאן בארץ רק מתחילים את הישיבה, כנראה לא האחרונה, לאותו היום, שם כבר כל המשפחה בבית מתפנים לזמן איכותי יחד. מי שנשאר אחרי השעה הזו בעבודה בשוודיה, מסתכלים עליו מוזר. הוא נחשב לעובד איטי ולא יעיל, אחרת למה הוא לא סיים את מה שמוטל עליו בזמן הזה? כן, יש מקום שבו פשוט חושבים ומתנהלים אחרת. ׳משרת אם׳ לא רווחת כמו אצלנו פשוט כי לא צריך – שני ההורים צריכים לסיים בזמן כדי לאסוף את הילדים, וכמובן העובדה ששעות המסגרות מסונכרנות לפי שעות העבודה הופכת את זה ללא בעיה. אין אטרף של סידורים: מי אוסף ואיך מכבים שריפות. לא מחפשים לגור ליד סבא וסבתא בשביל עזרה נוספת והאמת שגם מטפלת זה דבר די יקר ונדיר, כי אין צורך בזה בניהול היומיומי, רק כשההורים יוצאים לדייט.

אבל איך חוזרים לעבודה אחרי הפסקה של שנה? איך מחכים לך? שאלתי את אולה כשהגענו אליו. זו הייתה השאלה שכל מי ששמע בארץ במערכת מראש על סדרת הכתבות שאל אותי. ״פשוט חוזרים״ הוא ענה כמי שלא מבין על מה השאלה. זה פשוט הדבר הכי רגיל עבורם בעולם. יש שוק של עובדים זמניים יותר, שמגיעים להחליף, ובדרך כלל מראש הידע והסמכויות במקום העבודה לא נמצאים רק אצל אדם אחד, כך שאין בכלל בעיה לצאת לחופשות, גם לא חופשות הורות ארוכות.

יונה לייבזון. צילום: אייל בן יעיש, חברת החדשות

תכננו שבצילומים של אבא אחר שאיתרנו, יונתן, שבדיוק יצא לחופשת הלידה עם הילד הראשון שלו, נראה איך הוא מקבל הוראות מבת זוגו איזה בקבוק לתת לילד ובמה להאכיל אותו לצהריים ואיך היא משאירה לו בגדים לילד בבוקר. כששאלתי אם זה מה שקורה, נראה לי שאפילו די העלבתי אותו. באיזו חוצפה הנחתי שהאמא היא המטפלת העיקרית ואפילו שהיא חזרה למשרה מלאה היא זו שעדיין מרחוק שולטת על מה שקורה בבית? כאן לצערי זה מה שקורה במרבית הבתים, אבל אפשר אחרת. זה לא רק מעניין אידיאולוגי של שוויון בבית. כשמגיל אפס אבא ואמא פחות או יותר אותו הזמן עם התינוקת, זה פשוט קורה מעצמו.

נזכרתי איך מכרה מארצות הברית לא הבינה איך בישראל יוצאים לחופשת לידה של 15 שבועות או מאריכים לחצי שנה. איך אתן מתקדמות ככה? היא שאלה אותי. שם אין חופשת לידה מהמדינה, במקומות עבודה נחשקים בענק הסיליקון יציעו לך חופשה על חשבון החברה ועדיין להם זה נראה הכי לא ברור איך אנחנו עושות את זה פה.

מה שמקבלים מהמדינה הופך גם לעניין תרבותי, וזה גם מה שמרגיז. תחשבו על הגברים שעובדים אתכן, שכל שנה היו נוסעים לחופשה מפנקת של שבועיים שלושה ביעד אקזוטי עם בת זוגם כי הם יכולים להרשות לעצמם ויש להם לא מעט ימי חופשה. ואז, כשנולד הילד הראשון שלהם, אחרי בקושי שבוע הם ישר חוזרים לעבוד. למה לא מנצלים את כל הזמן? הם יכולים הרי. זה פשוט לא מקובל, ולמען האמת, גם לא פשוט.

אבל אם לאבות תינתן חופשת לידה כלשהי, אפילו של שבוע וחצי שהיא לא על חשבון האם, כזו שאם לא ייקחו אז הזכות לא תעבור לאם, הם יתחילו לקחת יותר.

מותר לנו וצריך לדרוש יותר. ככה הקימו פה את המדינה וככה קרו כל הדברים הגדולים שאנחנו יכולות רק להודות עליהם היום, באמצעות כמה שהעזו לדרוש ולחלום ולהיאבק על זה. מה שהפתיע אותי שם שהם ממשיכים להיאבק כדי לקבל עוד, ושכאן לצערי לפעמים התחושה היא שכבר ויתרנו.

 

:

 

ביטחוןחופשת לידהחיסכון