איך למדתי לחיות בשלום עם הפרעה דו קוטבית

מחלה שלי,

כבר כמעט עשרים שנה את איתי. התפרצת לחיי כמו אורחת לא קרואה, ססגונית, זוהרת, שופעת קסם. הפכת את העננים לצמר גפן מתוק, בישמת את האוויר בניחוח משכר, הפכת את המוסיקה, הטעמים והריחות לפסטיבל מטורף של עונג.

ואז, פתאום, הפכת את פנייך. תפוחי הזהב שהמטרת עליי נרקבו, השמש הפכה שחורה, הזיקוקין המרהיבים שלך נמוגו בעשן רעיל, מחניק.

מתעוררת מרוסקת במיון פסיכיאטרי. האבחנה: הפרעה דו קוטבית. מאניה דפרסיה. הופכת זרה לעצמי ולאהוביי המבוהלים, אבודה, פגועה, הלומת קרב שזה עתה החל, כי הסתבר שאת כאן לתמיד.

ההתמודדות איתך הפכה לדיי ג'וב שלי. ואת משרה תובענית, מתסכלת, מתישה. דורשת מולטי טסקינג של לחפש ולדייק את המינון התרופתי הנכון, שאין לי ברירה אלא לבלוע בהכנעה מדי יום ביומו, ואיתו יחד כל תופעות הלוואי – העייפות המחרידה, התיאבון המוגבר, הפצעים על הפנים, הגוף הנפוח, הריכוז המתפוגג. והפחד המצמית שמישהו יראה עליי את חיית החושך האורבת מתחת לחזות המטופחת, החייכנית, השפויה.

יש ימים שבהם את כל כך גדולה עליי, ימים של חשכה אינסופית שמעוררים בי תשוקה להתפטר, להרים ידיים, לסמם את עצמי בכדורי הרגעה רק כדי לשכך את הכאב הנורא שאת מסוגלת לייצר.

צילום: עידן מילמן

את מלמדת אותי להיאחז בחיים. להפיק לקחים. ללמוד טוב יותר את עצמי. למצוא כמה שיותר נקודות של אור שזוהרות באפלה ומזכירות לי שאני לא לבד, שמצליחות לשכנע אותי להישאר, להתמודד, לקחת אוויר ולחכות עד יעבור צער. את הופכת אותי חזקה יותר, עמידה יותר. את עוזרת לי להוקיר ולנצור את הימים הטובים, להכיר תודה, לשמוח שהתרופות עובדות ומאפשרות לי חיים שבהם הכל אמיתי: השמחות, הניסים הקטנים של היומיום, האהבה וההערכה שמעתירים עליי בני המשפחה, החברים, אנשי המקצוע שמלווים אותי, ומעל לכל – הגבר שלי שאוהב אותי בדיוק כמו שאני. גם כשאת חלק בלתי נפרד ממני.

אני כל כך מקווה שיום אחד אצליח לחיות איתך בשלום, לא לפחד ממך, להפנים ששני הקטבים של הנפש שלי עושים אותי אנושית יותר. אני משתוקקת להפוך אותך למקור של עוצמה, לקחת את הדרך שאני עושה ולתרגם אותה לאמפתיה ולתמיכה באלו שחווים דרך דומה. קשה לי לומר "אני אוהבת אותך", אבל יש סיכוי ממש טוב שאני מתקרבת גם למקום הזה.

ממני,

זו שחיה איתך וצוברת כוחות.

דיכאוןהפרעה דו קוטביתהפרעה נפשית