בין שוחד לשחיתות: מה שמתרחש בהנהגה הישראלית לאחרונה הוא בלתי נתפס

אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות מצוין מה קורה סביבנו. שאנחנו מודעות ומעורבות ומעורות, שאנחנו ציניות מספיק כדי להבין מה מתרחש מאחורי הקלעים. והרי קראנו ספרים וקראנו פרשנויות וצפינו בכל הסדרות, מ "כן אדוני השר" ועד "בית הקלפים" ו "פולישוק". ובכל זאת, כשמתפרסמים הסיפורים, כשלפתע מסתבר שיש יועץ שמקבל ארבעים אלף דולר לחודש מחברה ציבורית ובן דוד שמתווך בעסקה ביטחונית ענקית ויועץ תקשורת שממנה יועץ משפטי לממשלה ורעיית ראש ממשלה שמראיינת יועץ משפטי אז התחושה היא שאנחנו לא יודעות כלום, שום דבר. שעולם שלם מתנהל מעל לראשנו או מתחת לרגלינו, עולם שבו לנו, ליום יום שלנו, אין מקום, אין אחיזה.

ובאמת שניסינו לעקוב. וקראנו את התחקירים ושמענו את הקולות ודברים הריחו לנו לא טוב ובכל זאת לא הבנו. לא מפני שאנחנו מטומטמות, גם לא מפני שאנחנו לא מתעניינות. פשוט מפני שעולם המושגים שלנו הוא כל כך שונה, עולם הערכים שלנו מבוסס על ההנחה שלהנהגה יש אחריות. שהנהגה מתעסקת, בסופו של יום, בלהיטיב עם האזרחים, שהעתיד שלנו ושל הילדים שלנו חשוב לה הרבה יותר מתמונה של שרה נתניהו באתר וואלה ובאם הריטוש מחמיא לה או לא.

את קוראת את הנתונים והראש לא תופס: איך, לעזאזל, אלי קמיר, שהיה עיתונאי, מגיע לקבל שכר של ארבעים אלף דולר לחודש בעבור ייעוץ? מה הוא ייעץ להם שם ששווה כל כך הרבה כסף? וניר חפץ, שהיה גם הוא עיתונאי, מאיפה יש לו התעוזה והאומץ לדבר עם שופטת בישראל ולהציע לה עסקאות? ועו"ד שומרון, איך הוא מסוגל לתווך בעסקה שכל מערכת הביטחון טוענת שאין בה צורך וכל זאת בזמן שהוא בן דוד של ראש הממשלה? ואז מגיעים סיפורי המתנות ממיליארדרים, שמפניה וסיגרים ותכשיטי יוקרה. והלב והמוח מתפוצצים, מאיפה התעוזה אפילו לא לבקש אלא לדרוש? ומי הם האנשים האלה שממלאים אחר הדרישות בטבעיות, כאילו שזה רגיל וטבעי ונורמאלי? איפה בעולם שלנו הדברים האלה קיימים בכלל, מי מאתנו הייתה בכלל חושבת להגיע למקום כזה?

וההבנה הזאת, ההכרה בכך שהעולם שלנו בכלל לא חופף לעולם שלהם, מטלטלת. היא שומטת את הקרקע מתחת לרגליים, מרתיעה ומפחידה: אם אני, שעסקתי שנים בתקשורת ובפוליטיקה לא הבנתי, אז מי כן מבין? ומה, לעזאזל, קורה שם באמת, מה יש שם עוד שאנחנו לא יודעות עליו ולאן זה עוד יכול להידרדר?

ולא, אני לא תמימה, אני לא חושבת שאנשים פוליטיים חושבים מהבוקר עד הלילה על איך לשפר את מערכת החינוך והבריאות או איך לשלב יותר נשים בשוק העבודה. לרגע לא דמיינתי את בנימין נתניהו ומירי רגב בשיחה אל תוך הלילה שבמרכזה ניצבת סוגיית הגדלת תקציב תיאטרון הפרינג'. אבל כן אני רוצה שהאנשים האלה, יהיה להם משהו במשותף איתי הרבה יותר משיש להם עם פראנק וקלייר אנדרווד.

למה? כי הם בני אדם אמיתיים וקלייר ופרנק הן דמויות טלוויזיוניות, כי לקלייר ופרנק יש מי שבסוף כל סצנה יצעק "קאט" ובחיים האמיתיים אין איש כזה, הסצנה ממשיכה וממשיכה. כי קלייר ופרנק משפיעים, בסופו של יום, על קבוצת ניצבים שמקבלת שכר כדי להיות ציבור. ואני לא ניצבת, אף אחת מאתנו לא, אני הציבור בלי להעמיד פנים ובלי לקבל על כך תמורה בסוף החודש מסוכנות השחקנים.

וזה מפחיד, מאוד מפחיד. זה גורם או לרצות להסתגר ולא לשמוע כלום או לצרוח. על האנשים האלה שלא סופרים אותנו ממטר, שרואים אך ורק את עצמם וחיים ביקום מקביל. האנשים שגורמים לאדמה שמתחת לרגלי לרעוד, שלקחו ממני את הביטחון שיש משהו יציב, שניפצו לרסיסים כל התנהגות והתנהלות סבירה, הגיונית, חברית וממלכתית. האנשים שלא גנבו לי את המדינה – אלא את העולם שחשבתי שיש לי מספיק כלים להתמודד אתו.

בנימין נתניהופוליטיקהשוחדשחיתות