המנהלת שנוסעת כל בוקר באוטובוס מכפר שלם

כל בוקר אני עולה על קו 16 שנוסע מכפר שלם למרכז תל אביב, וכל ערב שבה בחזרה.  עוברת ממציאות אחת לאחרת, ובחזרה, קצת כמו התהליך של חיי.

הייתי הראשונה במשפחה לצאת לאקדמיה; גדלתי לאימא גננת ולאבא שוטר שהעניקו לי חינוך חם ואוהב אך לא דחפו אותי ללימודים גבוהים, אולי כי הם עצמם לא הגיעו משם. עד היום, כשאני עם תואר שני, אמא שלי עדיין יכולה להציע לי להיות סייעת בגן שלה. זה מהמם בעיני, אבל אולי זה מגיע מתוך חוסר היכרות עם עולם האקדמיה והדלתות שהוא פותח בפנינו.

את הג'וק החברתי שלי גיליתי בגיל די צעיר. בכיתה י' כבר הייתי במועצת תלמידים בבית הספר, עירוני א', ואני זוכרת שהגיע אלינו נציג מתכנית "קו הזינוק" אשר מלווה צעירים וצעירות בגילאים 15-25 – ודרכה גיליתי את עולם האקדמיה. בסמינרים של "קו הזינוק" דרכה כף רגלי לראשונה באוניברסיטה, והתאהבתי. הלכתי עם חברה לשמוע על מסלול מדעי המדינה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, הסבירו לנו על מסלול ממשל וחברה והעיניים שלי נדלקו: כל מה שאני עושה בחיים היה זה, והנה הזדמנות להעמיק ברמת הידע, להכיר את הזירה ציבורית ולהבין את המנגנונים שבפנים מעבר לעצם היותי פעילה חברתית.

אז הבנתי שאני רוצה ללמוד ולחקור, אבל היה לי ברור שהכניסה לעולם האקדמיה כרוכה בעלויות שאין לי יכולת לעמוד בהן. באותו הזמן ראיתי את הפרסומים על שגרירי רוטשילד וידעתי שמכאן תגיע הישועה – כל מה שרציתי במקום אחד. גם אקדמיה וגם מעורבות חברתית. כך הכרתי את תכנית שגרירי רוטשילד.

צילום: אדם קפלן

 

במהלך פעילותי בתכנית שגרירי רוטשילד הייתי בקבוצה שהוציאה כל מיני יוזמות חברתיות, כשאחת מהן הייתה קהילת סטודנטיות מקומית ביפו של ערביות ויהודיות מכל מיני תחומי לימוד, במטרה להשפיע ולסייע ככל הניתן ביפו מתוך המחויבות והאהבה הגדולה למקום. לא ידעתי לזהות את זה בעצמי, אבל בעצם מה שעשיתי היה לפעול מתוך הקהילה למען הקהילה, וזה גם הקו המנחה שלי בעשייה החברתית היום.

המפגש שלי עם אופייה הלבן של האקדמיה היה לא פשוט: רב המרצים והמרצות לא הכירו את הרקע שלי, וגם לזהות התרבותית המזרחית שלי לא היה מקום בספרי הלימוד. אלה היו שני קצוות בעולם שלי, שלא התחברו אחד לשני. המפגש הזה היה לא פשוט, אך משמעותי מאוד בעיצוב האג'נדה החברתית שלי. גדלתי בשתי תכניות מאד חברתיות ונוקבות בקרן אדמונד דה רוטשילד, אבל לא פוליטיות. את המקום הפוליטי גיבשתי בעיקר בתיכון ובתואר הראשון, ששם עמדתי מול שאלות קונקרטיות על החברה הישראלית.

שם גם קיבלתי את המקפצה לחיים החברתיים הפוליטיים והתחלתי להתמחות במפלגת מרצ. במהלך התואר השני עבדתי כיועצת הפרלמנטרית של ניצן הורוביץ. זו הייתה חוויה מלמדת, מאתגרת ומסובכת, בעיקר מאוד עוצמתית. אחד הדברים הזכורים לי ביותר היה לנסוע עם ניצן בכל הארץ למפגשים שונים; היינו יושבים באוטו וחושבים, מה מעצבן אותנו, מה לא עובד, איפה חסר צדק –ואז הייתי יושבת וכותבת הצעות חוק אל תוך הלילה, מתוך ידיעה מוחלטת שהן יפלו. אחרי שהכנסת התפזרה, התחלתי לעבוד כקמפיינרית בארגון זכויות אדם. למרות הקושי והמורכבות, ההצלחות שנחלנו גרמו לי להאמין ביכולת ההשפעה של הציבור על מקבלי ההחלטות ועל שינוי המציאות.

צילום: עמית לוי

המסע שעברתי הביא אותי לתפקידי היום כמנהלת רשת הבוגרים והבוגרות של עמותת שותפויות רוטשילד. זו הזדמנות מבחינתי לא רק להחזיר למקום שבמידה מסוימת גידל אותי, אלא גם להביא לידי ביטוי את התפיסה החברתית שלי, שתואמת לעשייה בעמותה כמובן. החשיבות של הפריפריה כמקום שתומך בעצמו, של מנהיגות חברתית שלוקחת על עצמה את האחריות לעצמה ולא מתנתקת מהשורשים. לשמחתי, באמת לא מעט מהבוגרים שלנו חוזרים לאזורים בהם גדלו מתוך אמונה שזה המקום שלהם לפתח ולחזק מבפנים.

גם אני שותפה לתפישה הזו שהתושבות התושבים בפריפריה יודעים הכי טוב מה הם צריכים ויכול לקדם אותם, אין צורך ב-׳אנשים מבחוץ׳ שיבואו לעשות פעילות שידוע שיש לה מסגרת זמנים ואז ילכו. אנחנו בעיקר צריכים שהרשות תיתן לנו מענה ומשם השמיים הם הגבול. זאת עבודה לא פשוטה, אבל היא שווה את זה. בכל זאת, עוד נביא כאן ילדים.

****

אורי ברוולד שאער היא מנהלת רשת הבוגרים בעמותת שותפויות רוטשילד מייסודה של קרן אדמונד דה רוטשילד

אוניברסטיהלימודיםפריפריה