ההטרדה המינית הבאה הבא כבר מתנגנת בבסיסים הצה"ליים

לאורך השבוע שעבר פורסמה בתאגיד השידור "כאן" סדרת כתבות בת שלושה פרקים של רועי שרון, העונה לשם "אוי המרגמות". שרון נגע שם – באומץ רב, יש לציין – בעצב הרגיש ביותר בחברה הישראלית, וסיקר נורמות חברתיות ותרבותיות בעייתיות בצה"ל. צבא ההגנה לישראל הוא הגוף הגדול במדינה ותחת ידיו המשוחות בגריז גדלים טובי בנינו, בעוד בנותינו מצטמצמות, כך נראה, לכדי תרכיז מריר, פג תוקף מלפני מאתיים שנים בערך, של תלתל ופיטמה ומנוע ושדיים ועוד שניים-שלושה חרוזים להווי של שישי בערב בבסיס.

צפיתי בפרקים, וככל שחלפו הדקות השרירים שלי התכווצו כולם. את מרבית הסיפורים כולנו כבר הכרנו מהשירות הצבאי שלנו או מכתבות בטלוויזיה ובעיתון, אבל עכשיו פתאום, כשהן לוקטו והועמסו זו על זו, נוצר מצג מטלטל. סדרת הכתבות רוויית תיעודים על שירים שנעים בין ברכות לאקסית שהלכה עם ג'ובניק ("צריך לזרוק אותן לעזה, להיות זונות של ערבים") לבין בדיחות על אונס של "עוד" קצינה.

בפרק השני שרון כבר מסקר את הגל החדש, שכולו רפרטואר של שירים תמימים על משטרה צבאית ורבי-אלופים, המיועדים להפוך לוויראליים בפייסבוק – "היום זה כבר לא קורה", דואגים המרואיינים והכתב להדגיש שוב ושוב לאורך הכתבות, ומנסים להרגיע אותנו ולהימנע מסיווגם כמי שמעזים לבקר את צה"ל, אלא ממרחקו הבטוח של הזמן. אבל בהמשך, וגם בפרק השלישי, הם כבר מזכירים את תופעת חולצות המסלול סרות-הטעם והזובורים שהיו נפוצים ביחידות הקרביות עד ממש לא מזמן והצבא עבד, ועוד עובד, בעיקשות על מיגורם.

וכל התופעות הללו, בעצם, הן בלב-ליבה של אחת הבעיות הגדולות בחברה הישראלית: בכל העולם צבאות הם גופים שממעטים לשאול את עצמם שאלות על תפקוד מוסרי פנימי כל עוד התפקוד החיצוני בשיאו. אז כל עוד חיילי צה"ל המשיכו לשמור על המולדת בהצלחה, המפקדים הבליגו על מעידות ברמה המוסרית הבין-אישית שבין פז"מניק לצעיר ובין חייל לחיילת. אך בעידן הרשתות החברתיות, כל עוולה מוסרית מוצאת עצמה משתוללת באינטרנט, חופשייה מצינזור, וצה"ל נותר בקונפליקט פנימי שאין לו אח ורע בעולם, שהרי רק בישראל ובצפון קוריאה גם גברים וגם נשים חייבים בשירות צבאי. בתוך מציאות מבלבלת כזו, הפקירו הגנרלים צעירים בני שמונה-עשרה ועשרים שמוצאים עצמם בעימותים פיזיים עם האויב על בסיס קבוע, להתבגר לבדם. ומתוך הכאוס, וכשהדם בהם רותח, והאגרסיביות היא טקטיקת ההישרדות היחידה, מוחם המתעצב נותר הפקר לאמנות אלימה, לציורים מבזים, לחריזות משפילות. ואז כל גופו של החייל מופקר, ומעליו זוהר בהוד הפרס הגדול מכולם- גוף החיילת.

מתראיינים בכתבה מג"ד לשעבר וקצינים לשעבר ואפילו השרה איילת שקד ומדגישים שהיום הדברים השתנו. וגם חיילים שהשתחררו לא מזמן מעידים שבחדר האוכל וברחבת המגורים כבר מזמן לא צורחים קאברים ל"על כל אלה". גם בעמוד הפייסבוק של "חיילים מצייצים" מקפידים להבחין בין יצירות אמנות לבין הטרדה מינית. והיום המפקד חייב לאשר את הסקיצה של חולצת סוף-המסלול לפני שהיא יוצאת אל בית הדפוס. אבל כששרון מאתגר את רם ושדי, מוזיקאי צעיר עם שיער ראש ופנים פרוע ומלא גאון כמו שיכול להיות רק אצל מי שעד לפני שנים ספורות היה בצנחנים, ושואל אותו אם בהסתר, בין החיילים, עוד קיים הווי נגוע בשוביניזם, הוא מובך. מבין חיוכים והסברים נשמע שמאחורי הגב של המפקדים, אנשי יחידות השטח והחילות הקרביים נשארו נאמנים למסורות שלהם, לשירים המגעילים, לאווירה הסליזית, להווי המנושל מרגישות ומבגרות ומהבנה שעברו הימים בהם יכלו עוד לחשוב שבתמורה להגנה על המדינה הם ודאי מחזיקי מניות בגופיהן של כל היושבות בה.

על מגפת ההטרדות והתקיפות המיניות בצבא אין צורך להרחיב יותר, וההווי הזה גם לא קיים באותה בוטות בשום מקום אחר בחברה הישראלית. הוא אמנם לובש תחפושת אלגנטית עם השחרור ומופיע בגרסה דיאטטית בהיי-טק ובמשרדי עורכי-דין ובבתי השקעות, אבל בצבא הוא הכי מתריס. ממאי פאטל והלינץ' האינטרנטי שנעשה בה, דרך לירון תורג'מן, שורדת האונס בחצרים, ועד לידיעה מהשבוע בה סופר על קבוצות פייסבוק של חיילים בצבא האמריקני בהן שותפו תמונות עירום של חיילות עם פרטיהן האישיים, הצבא גורם לנו לחשוב שטסטוסטרון מטרתו למחוץ את האסטרוגן ולא, חלילה, לחיות איתו בהרמוניה.

בשורשיו, ההווי הצבאי הוא מדהים, על אחת כמה וכמה ביחידות הקרביות. הווי של עוצמה וחוזק, אחוות לוחמים שמשתרשת בד.נ.א. דרך העצמות ונותנת לך סיבה לקום בבוקר בבסיס, ועוד תחזיק אותך בחיים כשתשקשק מפחד למות בתוך עזה. ובתקופה הזו, בה תיכוניסטים שועטים ליחידות הטכנולוגיות והמוטיבציה לשירות קרבי יורדת, התחושות האלו קריטיות כדי לשמר רצון אמיתי לשירות ביחידות החי"ר. אבל נסוכה מעליו מעין הילה גברית שכבר למדנו שהיא שקרית, ואנחנו לא זקוקים וזקוקות לה יותר. כמה חבל שאנחנו עוד טועים לחשוב שמוטיבציה לשירות צבאי משמעותי בחילות מסוכנים הכי קל להשיג כשמנחילים אצל צעירים קרביים תחושת עליונות שמטופחת באמצעות השירים והזובורים והיחס לכל מי שנמצא, ובעיקר נמצאת, מחוץ לקליקה. הימים האלו עברו וכדי שלא יחזרו כדאי ליצור מורשת תרבותית חדשה. אם נמגר את הנורמות האלו מתוכנו בצבא עוד יגדל כאן דור שממנו חסכנו את העיוותים מהם סבלו קודמיו.

יודעי דבר בכתבה מעידים ששתי אוכלוסיות מסייעות לכבות את הלהבה התועה הזו- החיילים הדתיים, והחיילות. אבל גם זו תרופה עם הרבה תופעות לוואי. מבין ראשי הציונות הדתית יש מי שנתפסים שוב ושוב באמירות מבזות כלפיי החילונים וכלפי החיילות בצה"ל, והשילוב המהוסס של נשים בכוח לא תורם להעלאת התדמית שלהן בקרב חבריהן לנשק. רק כלים חתרניים – יחסית לצה"ל – כמו הלומדה נגד הטרדות מיניות שמופיעה באחת הכתבות, וביסוס מציאות אחרת יוכלו לעזור. כדאי להנחיל בצבא אווירה חדשה, משהו בין נונשלנטיות אגבית ועד קבלה מוחלטת של קיומו של האחר, וקיומה של האחרת, כדי לצעוד בראש מורם לעבר כוח שוויוני ונוח לכל. בשלשות, כמובן. רק בשלשות.

אונסהטרדה מיניתטלוויזיהכאןצה"ל