הגבר שרוקד על עמוד עם עקבים הוא הדבר הכי מרגש בטלוויזיה שלכם

מודה שקצת קשה לי לעקוב אחרי תכניות הכישרון למיניהן. בראש ובראשונה כי יש יותר מדי מהן, אבל גם משום שקשה לי לראות את הנפסלים. הלב שלי נחמץ למראה הכאב שלהם, במיוחד בגלל שברוב המקרים מדובר באנשים צעירים מאוד, שנוטים שלא להתייחס בפרופורציה לכישלון (אם אפשר להתייחס בפרופורציה לאכזבות שנערכות בפריים טיים). לכן גם לא הייתה לי שום כוונה לראות את Got Talent. ובכל זאת, אתמול מצאתי את עצמי מתייפחת (מילולית) מול סרטון ששלחו לי מהתכנית.

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מדובר בנאמבר שהעניק ניב גרדוס, אחד הכישרונות המיוחדים, ואחד האנשים האמיצים שנראו על המסך שלנו. הכישרון של ניב פשוט לכאורה: לרקוד על עמוד בעקבים. אז מה יכול להיות מרגש עד דמעות בזה? "ראינו מישהו שיש לו אמירה ושבא להצהיר על משהו ובאומץ עושה את זה", אמר השופט מאור זגורי לאחר האודישן הראשון של ניב. "זה הופך את היצירה שלך להרבה יותר משמעותית וזה גם נותן השראה, אני חושב, להרבה אנשים בבית, שאולי חושבים כמוך וחולמים כמוך ופשוט רוצים לבטא את זה".

"ראיתי בן אדם, ילד, שמגשים את החלום שלו ושם ז… על מה שאנשים אומרים ולא מעניין אותו מה הסביבה חושבת", הוסיפה מיה דגן. ולבסוף נועה קירל, חנוקה מדמעות, הצליחה להגיד בקושי רב: "מה שאני הכי הערכתי – ואני יודעת כמה זה קשה – הוא שכאתה עושה את מה שאתה אוהב ואתה חוטף על זה ביקורות ברמה הכי קשה שיש… וכמה זה קשה להמשיך לעשות את זה למרות מה שאנשים אומרים".

לפחות על הנייר, או על המסך, זו הייתה הפעם הראשונה שהשופטים פגשו את ניב, אבל כנראה שגם מבלי להכיר אותו לעומק, אפשר לדמיין את המסע שהוא עבר עד שהצליח להביא את עצמו לעשות את מה שהוא עושה, ועוד בתכנית טלוויזיה. קל מאוד להשלים את הפרטים החסרים בביוגרפיה שלו, קל מאוד להבין כיצד הוא קורא תיגר על כל מה שאנחנו יודעים על מגדר, ולכן – בדיוק כמו שאמר זגורי – כל תנועה מרחפת וקלילה שלו, הופכת מיד לרבת עצמה ומשמעות.

הקונוטציות המיניות השליליות שיש לריקוד על עמוד ולעקבים גבוהים להחריד, על החפצה ואלימות ומועדוני חשפנות סליזיים, עושות אצל ניב מהפך של 180 מעלות. אצלו העמוד והמגפיים הם הכנפיים שעוזרות לו לעוף ולהשתחרר מהכבלים. ההתרגשות סביב גרדוס היא לא רק לנוכח אדם פרטי אחד שהחליט ללכת עם התשוקות והרצונות שלו, אלא היא על עצם העובדה שהיום אפשר לראות בטלוויזיה את מי שעד לפני כמה שנים נאלץ, או יותר נכון אולץ, לחיות לבד בחושך. או לחילופין – לחיות בשקר.

דווקא בזמן שכמעט כל יום מתפוצצת פרשיה נוספת של איזו אמירה מצערת וחשוכה כלפי נשים, מיעוטים או להט"בים, אנחנו בד בבד רואים איך בסופו של דבר, יש גם תנועה נגדית חזקה: הכוכב הכי גדול אצל ילדים היום הוא סטפן – בחור שחור עור מטוגו, מי שהולכת לייצג אותנו באירוויזיון זו בחורה שלא מרגישה (ובצדק) צורך להתנצל על המשקל שלה, וכמובן – הפייבוריט בתחרות כישרונות הוא בחור עם טייץ, עקבים ועמוד. הודות לאנשים האמיצים האלו, לא רק שהטלוויזיה שלנו הופכת להיות קצת פחות זבל וקצת יותר משמעותית, אלא גם המרחב הציבורי שלנו קצת יותר מאפשר.

נכון שעוד יש לנו דרך ארוכה לעבור עד שבאמת תהיה קבלה של כל מי שמעז לפרוץ גבולות של מראה ומגדר, ועצם העובדה שאני כותבת שורות אלו כבר מעידה על כך שאנחנו לא מתייחסים לכך ב"נורמליות" – אחרת לא היינו מרגישים צורך להתייחס לכך בכלל – אבל ניב גרדוס, ושאר פורצי הדרך – הם כמו אותם שומרי החומה ב"משחקי הכס", שמקריבים את עצמם בניסיון לשמור עלינו מפני הקור והחושך שמאיימים עלינו. ומי יודע? אולי בזכותם הילדים שלנו יזכו לחיות בחברה טובה ומקבלת יותר.

 

טלוויזיהמגדרמיניותנועה קירלשיוויון מגדרי