שירי מימון היא דיווה, וזו לגמרי מחמאה

לפעמים נראה לי שהתפקיד הראשון שמאיישים בכל הפקת ריאליטי, הוא פסנתרן הבית. לפחות אחד מטאפורי כזה, שיזהה בדיוק מתי יש להקיש על הקלידים הנכונים מאחורי סיפורו העצוב/מרגש/מפעים של המתמודד שמדבר אל המצלמה. וזה התחיל כמובן בתוכניות השירה. כבר ארבע עשרה שנה שאנשים פה הולכים לריאליטי שירה, והחושים שלנו נעשו קהים לזה, הם קהים לפסנתרן הבית, כמו שהם קהים למיליון מניפולציות אחרות. שוב מביאים לנו סיפור על ילד יפה שאמור לשבות אותנו בסלסולי בית כנסת, ועוד פעם ילדה עצובה עם נפש מפורקת שהתאחתה. היום כבר די ברור לנו שמעט מאוד מהאנשים האלו יישארו בלב שלנו גם אחרי שהעונה תסתיים, ועוד יותר מעט מהם באמת יכבשו את העולם.

ארבע עשרה שנה חלפו מאז ששירי מימון דיברה אל המצלמה של טדי הפקות וסיפרה שאלה החברים שלחצו, היא בכלל לא רצתה לבוא ל"כוכב נולד". אבל באופן בטוח להפליא היא גם ידעה להגיד אז – אני אהיה כוכבת. בהנהון החלטי כזה שלא משתמע לשתי פנים. ואם תצפו בשירי של אז, נשבעת לכם, על כל המניירות המצועצעות שעוד כיסו עליה, ואחרי עשרות עונות של אלף פורמטים שונים שנזרקו עליכם מכל עבר – גם היום ההשתאות מובטחת.

במופע ההשקה של סיבוב ההופעות של מימון, בהיכל התרבות בתל אביב, אפשר היה להתרווח בנחת על הכיסא ולומר שמשהו טוב יוצא בסוף מכל הריאליטי הזה. כי אפשר לדבר עד מחר על קיצורי הדרך הלא הוגנים שהריאליטי מאפשר, על העוול שהוא עושה לאמנים האמיתיים, אלה שזה בנפשם ושהיו מוכנים לעשות את המסלול הארוך, הסיזיפי, האמיתי, בדרך להצלחה. אפשר לכעוס שאוחזים את עינינו במסכים מתרוממים ובכיסאות מסתובבים ובמנטורים שכל מה שהם עושים זה לביתם. אבל כנראה שמשהו בכל זאת עובד שם לפעמים.

בהופעת ההשקה, מימון עמדה על הבמה, קטנה וגדולה כמו שלא הרבה יודעים להיות, והתוודתה שהרגליים רעדו לה לפני שעלתה. היא תלתה את זה בכך שהיא סוג של קלישאה מהלכת וסיפרה על הילדה שהיתה, איך החזיקה מברשת שיער והופיעה איפה שרק יכלה והיתה בלתי נסבלת כזו, ילדה שהאחים שלה גנבו לה את כל הסנטימטרים מהגובה, אז היא גנבה להם את כל החלומות. "תעשה שאהיה זמרת מפורסמת," התחננה לאלוהים בלילה, "ותעשה שאני אהיה גבוהה". והקהל צחק, כמתבקש. זה הרי קטע קישור קלאסי – וידוי שמסתכם בהתבדחות עצמית. יש משהו כל כך לא אותנטי בקטעי קישור. אתה בא לשמוע מוזיקה ואז עומד זמר ומדבר. ואנחנו יודעים והוא יודע שהוא חייב לדבר. חייבים לעצור רגע את הרעש, לקחת אוויר, לחמם לקהל את הלב. ובכל זאת, יוצא לה טוב. יוצא לה, איכשהו, אותנטי. אולי זה הווידוי עצמו ואולי העובדה שכולנו היינו שם, בהתחלה שלה, שגורמת לזה להרגיש קצת פחות מרוחק וקצת יותר אמיתי. כולנו, באופן כזה או אחר, חלק מההצלחה שלה. גם אם הצבענו לנינט.

וההצלחה שלה היא משהו שלא מדברים עליו מספיק. גם בלי הידיעות על ההשתתפות בהפקת "שיקגו" בברודווי, שירי מימון היא סיפור הצלחה. אפשר לצעוק את זה רגע? היא מנהלת קריירה מגוונת, מחושבת, מהוקצעת, עקבית מאוד. והמוזיקה עצמה? הפופ שלה הוא פופ שמכבד את שומעיו. אין בפופ הזה שום דבר שמחדש לך, זהו פופ רגיל עם נגיעות סול שברור מאוד לאיפה הוא מנסה לכוון. אבל יש בכך גם יתרון, כי הפופ הזה נעדר את החנופה שאפשר למצוא בזמן האחרון במוזיקה שלנו. אין אצלה את הצלילים הטרנדיים שחוזרים על עצמם, המגמתיות הזאת שגורמת לרצף השמעות ברדיו להישמע כמו שיר אחד ארוך. יש את הפופ הישן והטוב. יש שליטה אדירה בקול נפלא ועדינות עוצמתית לפרקים, ובסופו של דבר זהו פופ קלאסי, קצת קיטשי כזה, שמה שהכי נוכח בו הוא שהוא מאפשר למימון פשוט להיות הזמרת שהיא תמיד חלמה להיות.

ואפשר להבין בשנייה מיהי הזמרת שהיא חלמה להיות. לא צריך לקרוא או לראות אפילו ראיון אחד איתה כדי להבין שההשפעות שלה הן וויטני וסלין ומריה קארי וכל מחזות הזמר שבעולם. ההשפעות האלה נוכחות בקולה ובשירה שלה ועוטפות את כל כולה.

בראיון שהיה איתה בסוף השבוע בערוץ 2, שיתפה מימון בכך שלאורך כל הקריירה שלה היא חוותה קשיים, וכי כמעט אף צעד שהיא לקחה לא עבר באופן חלק. המשפט הזה לא מקטין מההצלחה שלה, אלא בדיוק להפך – הוא הופך אותה למעוררת השראה יותר, משום שלמרות הסיכויים הקלושים, היא לא ויתרה לרגע על החלומות שלה. וכעת הם קרובים מתמיד.

יש למימון לא מעט שירים שעוסקים בהעצמה נשית (וכך, לא סתם המופע נפתח בשיר החדש "אחותי", ששוחרר בינואר) והיא גם מעידה על עצמה כמי שהנושא קרוב לליבה. אבל העצמה נשית זה משהו שאופף את מימון, גם מבלי להתעמק בטקסטים של שיריה. המופע שלה הוא כולו מפגן של עוצמה נשית, והקריירה שלה גם היא, מפגן נהדר שכזה. בשני המקרים הדבר הכי בולט הוא שמדובר באישה אחת קטנה שנדמה שמצליחה לשלוט בכל מה שהיא עושה ולהכתיב איך היא תעשה את זה. וזה אולי ההבדל הגדול בין נסיכת פופ לדיווה. נסיכות פופ הן בדרך כלל אלה שאנחנו מייחסים להן תכונות של מריונטה. מישהו מושך בחוטים שלהן. מישהו חזק מאוד בתעשייה גברית מאוד. דיוות לעומת זאת, נדמות לנו כאמזונות עוצמתיות שאף אחד לא אומר להן מה לעשות. הן אלה שאוחזות בהגה ומנתבות את הספינה. את לא צריכה להשתייך לז'אנר מסוים כדי שנקרא לך דיווה ואת אפילו לא חייבת להיות זמרת. כל מה שאת צריכה זה פשוט להיות. ומימון מצליחה בכך היטב.

וויטני יוסטוןכוכב נולדסלין דיוןשירי מימון