אוטיסט זה לא דושבאג. למה עושים שימוש באוטיזם כמייצג של אטימות רגשית?

אתחיל מזה שראיתי את העונה השנייה של האחיות המוצלחות שלי ביממה וחצי (איזה טוב להיות חולה כך שיש תירוץ לכזה בינג' משובח), והיא הייתה מעולה ומפוצצת מוח בדיוק כמו שידעתי שהיא תהיה. בכיתי מצחוק ולפעמים סתם בכיתי כי היה עצוב, ובעיניי זה אחד הדברים הכי מדהימים בסדרה הזו (וטס השילוני שאני בכלל לא עוקבת אחריה בפייסבוק בקטע סטוקרי ומאוהבת בה כמו הילד החנון בתיכון במלכת הכיתה, זה לגמרי בקטע מודע לעצמו וצ'יל). אבל התקשיתי להתעלם מקטע מאוד ספציפי שמצביע על תופעה יותר רחבה בעיניי, אני לא מצפה לאיזה שינוי תהומי שיתחולל בחיינו, אבל זו נקודה שחשוב בעיניי להתייחס אליה.

האחיות המוצלחות שלי צלם: אוהד רומנו

כשמור, החיילת, מוקפצת חזרה לבסיס בזמן הרגילה, דור בן הזוג שלה מלווה אותה לתחנת האוטובוס. דור מוצג כבר בפרקים הקודמים כבחור לא כל כך מודע לעצמו, על גבול החסר רגישות: הוא מתחשבן עם מור על מחיר השייק שקנה לה או לא מבחין בשום צורה שהיא  מזייפת אורגזמות (ואז עוד שואל  אותה אם היא גמרה ועד כמה חזק). בתחנת האוטובוס הוא ממהר להשאיר אותה לבד, וכשהיא כועסת הוא מציע שיבדוק אם האוטובוס בא בקרוב כדי שלא יישאר הרבה זמן. בשלב הזה היא מטיחה בו (וסלחו לי על הציטוט הלא מדויק) משהו כמו: "אתה ממש אוטיסט! אתה יודע את זה?"

כאן הגבתי בשלושה מישורים בערך:
1. עמר ה"אחות של נער אוטיסט" התכווצה במקום וחיכתה שהקטע יעבור.
2. עמר ה"עובדת בחינוך המיוחד" עצרה את הפרק והתעצבנה ממש בקול מול המחשב.
3. עמר שסתם חיה בעולם שלנו גלגלה עיניים בידיעה שזה כל כך לא חדש וכל כך לא מפתיע.

ככה פתאום, בשנים האחרונות, "יא אוטיסט" הפכה מקללה של ילדים בכיתה ח' (ותאמינו לי, כמה פעמים שמעתי אותה וכמה שנים ירדו לי מהחיים מלהסתיר שאח שלי "כזה") לקטע של ההיפסטרים המגניבים המודעים לעצמם. אני שומעת מסביבי יותר ויותר אנשים משתמשים בביטויים תמוהים כמו "יואו איזה אספרגר" או "בדוק הוא על הספקטרום" כלפי גברים דושים, חסרי אמפתיה, שלא מתעניינים במה שמעבר לעצמם.

עכשיו ברור לי שדו שיח פנימי בין דמויות בסדרה לא מצביע על השקפת עולם של הכותבות, אבל אני רוצה לנסות לשקף מה בעיניי קורה כשמטיחים את המילה אוטיסט באוויר הטלוויזיוני. היא הופכת לעוד אסוציאציה מעולם הדימויים המשותף של כולנו למושג "אוטיזם".

ייצוגים אמיתיים לאוטיסטים? אין ממש. זה נע בין "איש הגשם" לבין "שלדון קופר גאון ומנוכר עם שורות מחץ" לבין "אוי רחמים על ההורים שלו, איזה נטל על המשפחה". כשאנחנו (כחלק מתופעה חברתית שפתאום רווחת גם) מגדירים עוד איזה גבר לא מתחשב כ"אוטיסט", גם אם זה מושם בפיה של אחת הדמויות, מה זה אומר שאנחנו חושבים על אוטיסטים בעצם? שהם לא נחמדים? כי ההשוואה הזו, שמשום מה מאוד ברורה לנו, בין "קשיים בתקשורת" ל"דושבאגיות" פשוט לא נכונה, ויוצאת מההנחה השגויה שאוטיסטים לא יודעים להביע אמפתיה או בכלל להרגיש.

ובכלל, נראה לי משהו ששווה להזכיר- אוטיסטים צופים בתוכניות טלוויזיה, אוטיסטים נמצאים במקומות העבודה שלכם, ברחוב, בסביבה הקרובה אליכם, במשפחה שלכם. לפעמים נראה לי שקשה לזכור שלא כל האוטיסטים הם ילד אשכנזי שאוהב מתמטיקה, אלא שבאמת כמעט בכל מקום שנהיה בו יימצא בו לפחות אדם אוטיסט אחד. אוטיסטים צורכים תרבות בדיוק כמו כולנו, ונראה לי דיי מבאס שהאיזכור היחיד לקיום שלך בטלוויזיה מתקשר לאטימות רגשית.

בעולם שלאורך ההיסטוריה מנע מאנשים עם מוגבלויות (ואנשים אוטיסטים ביניהם) את הזכויות הכי בסיסיות שלהם, בו רוב השיח בנושא הוא "על" ולא "בשיתוף פעולה עם" אנשים מוגבלים, יש חשיבות מוגברת בעיניי לייצוג נכון ואחראי במדיה, גם אם לכאורה זו רק מילה. אני מאוד מאמינה במשמעות הגדולה שיש לשפה שאנחנו משתמשים בה, ביצירת המציאות סביבנו, ולזריקת הביטוי "אוטיסט" בהקשרים לא מדויקים, שוליים ככל שיהיו, יש השפעה על אוטיסטים ונוירוטיפיקלים (=לא אוטיסטים) כאחד.

 

אוטיזםאספרגרהאחיות המוצלחות שלי