שלושה חודשים ויום הוא היה אבא שלי, עכשיו מדינת ישראל חושבת שאני לא יתומה יותר

04 בפברואר 1974

שלושה חודשים ויום.

וזהו.

זה מה שהוא הספיק להיות אבא שלי.

אבא שלי, שמואל בוטנרו, נהרג בחזית הסורית בשלהי מלחמת יום הכיפורים.

הוא נפגע מפגז שפגע במוצב ונהרג במקום.

אין לנו תמונות משותפות.

אין לי זיכרונות ממנו.

אין לי חוויות משותפות איתו.

אבל הוא בי. בתוכי. חלק ממני. ממי שאני. וזה לא רק מטען ביולוגי.

הוא בחר באמי, ושניהם בחרו ללדת אותי.

כמה מוזר לחשוב שהוא טעם כל כך מעט מהחיים בכלל ומהאבהות בפרט, ואני כבר אמא לשלושה ילדים – רז בן 16, שי בת 11 ותומר בת 5 וחצי.

הוא היה ממש מעט בבית מאז שנולדתי, אז, בזמן המלחמה הארורה ההיא. הוא היה חייל מילואים שהתגייס .

הוא לא ראה כיצד למדתי לשבת, נגמלתי מחיתולים, צעדים ראשונים שצעדתי, הוא לא שמע אותי קוראת לו אבא, לא היה שם כשהלכתי לגן, לכיתה א׳, עליתי לתיכון, פגשתי את החבר הראשון שלי, התגייסתי לצבא, הכרתי את יניב, הלימודים, החתונה עם יניב, ילד ראשון, ילדה שניה ואחר כך הילדה השלישית, עברתי דירה, התלבטתי לגבי מקום העבודה. חיים שלמים.

והוא לא.

הוא לא מכיר את מכשיר הטלוויזיה הצבעוני, שהיום הוא כבר מחשב, שהוא כבר סמארטפון.

הוא לא ביקר בחו״ל, ואני כבר הייתי בברצלונה, ברומניה, בקנדה ושם ושם ושם.

הוא לא סיים ללמוד לתואר ראשון, ואני למדתי ראשון ושני, וגם תרגלתי סטודנטים.

הוא מעולם לא טעם סושי, לא הזמין באינטרנט מסין, לא שולח הודעות בווטסאפ, וגם לא העלה סטטוס בפייסבוק.

הוא לא.

************************

אמא שלי

מכירים את זה שבכל מיני סדנאות שואלים אתכן על ״בחירות או החלטות ששינו את חייכן ?״

אצלי התשובה ברורה מאוד.

אמא שלי בחרה עבורי בחיים בגיל כל כך צעיר – שלושה חודשים ויום (וכמה שאני שונאת להשתמש בקלישאות). היא בחרה לקום ולהמשיך. רק שתינו. מניחה שהרגישה שרק שתינו לבד בעולם. אולי חשה ואקום, ריקנות, כעס, פחד מבעית. מעולם לא שאלתי אותה.

ואני חשה את אהבתה ואת הביטחון שהיא מקנה לי בכל יום, בכל רגע, בכל צעד בחיי, בכל בחירה שלי. גם כאשר אני טועה – היא שם איתי, לצידי.

ואני אוהבת אותה בדרך שמילים לא יוכלו לתאר.

אמא שלי, שמבלי לומר זאת, לימדה אותי למן יומי הראשון, כיצד להפוך את הלימונים, שהחיים סיפקו לנו, ללימונדה משובחת.

רות משאט עם אמא שלה טובה נוביק

גדלתי מאז ומעולם לתוך תודעת שפע. תודעת היש. לא השפע הפיזי והמוחשי, אלא זה שבליבי.

אמא שלי בחרה באילן, להקים אתו משפחה חדשה. הוא, למעשה בחר בה וגם בי.

הוא לא אימץ אותי מעולם. לא היה צורך – מפני שאני אימצתי אותו. לבי לא יכול היה שלא לעשות זאת. וכך זכיתי שיש לי שני אבות.

*******************************

02 בנובמבר 2003

אני עדיין יתומת צה״ל.

*******************************

03 בנובמבר 2003

בוקר טוב.

מזל טוב.

יומולדת 30.

ואופס אני כבר לא יתומת צה״ל.

*******************************

2018 – אני

בשנים האחרונות פתאום נפתח אצלי, באופן בלתי מודע, צוהר עם המון תהיות ושאלות של מי הוא היה, ומה אם….

אולי זה משבר גיל הארבעים.

אולי זו העובדה שרז, בכורי, עומד לקבל בקיץ הקרוב צו גיוס, ואולי אין סיבה מיוחדת. זה פשוט משהו שאני צריכה לעבור.

לפתע בשנים האחרונות אני מרגישה צורך לדעת, לשמוע, לכתוב, והצורך הכי גדול הוא לעשות ולשנות. לשנות את הסטטוס האיום הזה, שפלט אותי ושכמותי ממשפחת השכול לפני כמעט 15 שנים. אני חשה חובה לשנות את העובדה, שיש מי שמתיימרים לייצג אותי, ובפועל אינם עושים זאת, אך בהחלט טורחים לקשור לעצמם כתרים לא להם. לשנות את העובדה שיש מדרג של ממש בתוך עולם השכול הישראלי. כמה מעוות הדבר.

אני מרגישה ויודעת שזה בוער בי לשנות את העוולה הזו, השרירותית, הבלתי נתפסת, שכבר קרוב ל- 15 שנים אינני נחשבת בת למשפחה שכולה. למה ? כי זה מה שהחוק קובע. פג תוקפה של היתמות שלי, ברגע שעברתי את גיל 30.  

חובה עלי לשנות את העובדה שיש מי שיושבים שם למעלה, ונהנים להצטלם עם יתומי מחמד צעירים ופוטוגניים, ולמעשה לא עושים דבר וחצי דבר, כדי לדאוג להם באמת.

המאבק שלנו נחוש ולא פשוט. אנו רוצים שהמדינה תכיר בנו, היתומים הבוגרים, כחלק ממשפחת השכול. כבעלי זכויות לכל החיים בדיוק כמו ההורים השכולים והאלמנות.  

שהרי לא יתכן שמישהו היה מוכן לתת את חייו לו היה מעלה על דעתו שילדתו שלו, בשר מבשרו, תינטש על ידי המערכת. אבא שלי לא שאל שאלות. משהו בתוכו היה ברור. אז גם לי זה ברור – הגיע הזמן לשנות. עבורי. עבורו. עבור רבות ורבים.

אז אני עושה. מדברת. נפגשת. מערערת על מוסכמות. לא מוותרת. אני לא ממורמרת. אני פשוט לא מקבלת את הדברים כהוויתם.

נוגעת בפרה הקדושה הזו, שנקראת השכול הישראלי.

ותמיד מאמינה בטוב. כי חייב להיות פה טוב.

************************

אבא שלי. שמואל בוטנרו ז״ל

במותו ציווה לנו את השלום

*************************

רוצים להצטרף למאבק היתומים?

כנסו לדף הפייסבוק שלנו https://www.facebook.com/idforphans/

או עקבו אחרינו בטוויטר https://twitter.com/idforphans

יום הזיכרוןמאבק היתומים