מחאת החשפניות: מי אנחנו שנחליט עבורן?

"היא נולדה בקול רעם,

קצת לפני פעם,

חיוך מנומס,

לחיים שמנמנות,

ההורים חוו זעם,

לסרטים היה טעם,

חברות שיחקו קלאס,

ואללה היא חלמה לרקוד"

("בסיבוב", מילים ולחן: איתי זבולון, ניר דנן)

היא עמדה בשדרות רוטשילד לצד נשים נוספות, ואחזה בשלט גדול. אישה צעירה עם עור פורצלן ועיניים ירוקות, בולטת ביופייה על אף שהייתה מוקפת בנשים מרשימות אחרות. היא לבשה חולצה דקיקה, מכנסיים קצרים ואת הסנדלים ההם, מהמועדון. כשישבנו לאחר ההפגנה בבית הקפה ממול, קוקו סיפרה לי אין הדברים נראים מבפנים, בתוך מועדון חשפנות, ושבניגוד למה שאפשר לחשוב, היא בחרה במקצוע של רקדנית אקזוטית בצורה מודעת לחלוטין. "תמיד אהבתי לרקוד", אמרה, "ויום אחד, לפני בערך שנה הלכתי למועדון לבד ושאלתי אם הם צריכים עוד רקדניות, ראו שאני יפה ולקחו אותי. אני מאוד אוהבת לרקוד ולשחק, ואני משחקת כל יום במועדון כשאני עובדת. אני נכנסת לדמות חייכנית, שמחה ורוקדת, לא שונה בהרבה ממי שאני".

את באמת אוהבת את העבודה שלך?

"כן. אני אוהבת את מה שאני עושה. באף מקום בעולם, חוץ מאשר בטלוויזיה את לא יכולה לשחק ככה, אבל שם אני יכולה. חוץ מזה, זה כייף שאני יכולה לשמח אנשים. אני בחרתי את זה".

ומה לגבי טענות על סחר בנשים וזנות שמתקיימים במועדוני החשפנות?

"אני לא מכירה אף אחת שסחרו בה. האם סחר בנשים קיים בעולם? כן. אבל בואי תכנסי למועדון ותראי שאין אצלנו אף אחת שסחרו בה וכל אחת באה לבד. וגם אין שם זנות. תאמיני לי שמי שעובדות בריקודים לא צריכות את הכסף של הזנות, הן עושות מספיק. אבל אני גם חושבת שמי שבוחרת לעבוד בזנות, זו זכותה".

כאמור, קוקו השתתפה בחמישי האחרון לצד עשרות נשים נוספות, ב"מחאת החשפניות" שהתקיימה בשדרות רוטשילד בת"א, כנגד קידום חקיקה שיכולה לגרום לסגירת המועדונים בהם הן עובדות. בעמוד המחאה בפייסבוק הן כתבו: "בתאריך ה-26.2.18 הוצע חוק ע"י 27 חברי כנסת, לפיו חשפנות שווה זנות, מה שיהפוך את בעלי המועדונים לעבריינים ולמעשה ישאיר אותנו ללא מקום עבודה. נמאס לנו לשתוק! נמאס לנו שמדברים בשמנו! נמאס לנו שפוגעים לנו בפרנסה!".

החשפניות הרימו את המחאה גם בשל הפגיעה האנושה בפרנסתן, וגם בגלל התפיסה שלכל אחת ואחת שמורה הזכות לבחור במה לעסוק בצורה חופשית, מה שמכונה "זכות האישה על גופה".

"זכות האישה על גופה" הפך עבורי בתקופה האחרונה למשפט מורכב בצורה בלתי רגילה. מצד אחד אנחנו נאבקות עבורו בצעדת השרמוטות ורוצות להיות חופשיות, ומצד שני מי שבוחרות על גופן בחירה שנחשבת "לא נכונה", כמו עבודה בתעשיית המין, מקבלות קיתונות של בוז והוקעה מקבוצות פמיניסטיות שונות.

המוסר הכפול ב"זכות האישה על גופה", שמתבטא בבחירה משתנה של מתי יש ליישם את העיקרון ומתי לא, איתגר את התפיסות הפמיניסטיות שלי, במיוחד משום שאני מכירה אישית את הנשים שמקדישות את חייהן למאבק בזנות ובסחר בנשים ואף לקחתי חלק פעיל בהעלאת המודעות לנושא ובתמיכה בעבודת המטה. אבל בשבוע האחרון, הרגשתי שעליי להכריע בין הצדדים ואני לא יכולה להמשיך לשבת על הגדר ולראות גם את אלו וגם את אלו.

מה את חושבת על המילה פמיניזם?

"פמיניזם?", היא אומרת עם מבט מלא ביטחון, "אני חושבת שזו הייתה מילה טובה עד שלקחו, הפכו אותה וניצלו אותה למטרות לא טובות. אני הלכתי לעבודה שלי, והייתה לי הפגנה בחוץ של נשים שרגלן לא דרכה במועדון חשפנות. בתור מי את מדברת? את מדברת את הקול שלי? את החלטת בשבילי? מה את החלטת? סליחה. מה, הן לא יכולות להבין שאישה מרגישה בנוח עם עצמה? אני מרגישה בנוח עם עצמי כמו שדוגמנית מרגישה בנוח על המסלול בביקיני".

ואני? אני מרגישה שאני עדיין צריכה להכריע באיזה צד אני. האם של הפמיניסטיות או של החשפניות. אבל למה אני עושה את ההפרדה בין פמיניזם לחשפנות? קוקו נשמעת לי כמו סופר פמיניסטית, אישה שעושה בדיוק מה שהיא רוצה, לא קורבן של אף אחד. אז במקום לבחור צד, בחרתי צעד. בחרתי ללכת למועדון באותו ערב ולראות את הדברים בעיניים שלי. בחרתי גם לכתוב, ולשקף את התחושות שלי באותנטיות המרבית שאני מסוגלת לה, ולכתוב מילים שאולי יכולות להיראות כמנוגדות לדברים שכתבתי או אמרתי בעבר. יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שיעור בצניעות.

הלב שלי דפק בטירוף כשעליתי עם בן זוגי במדרגות לעבר הכניסה. החזקתי לו את היד ואמרתי לו שאני לא מאמינה שאני כאן, במבנה שקיוויתי שיישרף כל כך הרבה פעמים. לאחר שהדלת נפתחה, מה שהיה נראה לי מבחוץ כמו המקום הכי נורא בעולם, התגלה כמועדון שבתוכו אנשים, בעיקר גברים, רגילים לחלוטין. ניסיתי לחפש להם מאפיינים ייחודיים, אבל הם לא נראו שונים מהגברים שאני רואה בטינדר, בפייסבוק או ברחוב. חלקם נראו מקומיים וחלקם תיירים, חלקם בטוחים וחלקם מהוססים, חלקם  התלבשו כמו ערסים וחלקם נראו היפסטרים, היה שם הכל מהכל.

הושיבו אותנו בספות בחלק האחורי, אבל קוקו אמרה לי שהיא עולה להופיע באחת ואחרי שעה של התרגלות למקום, בה הבנתי את שלושת סוגי הלאפדאנס שרקדנית יכולה לתת לגבר, עברנו לשבת ממש צמוד לבמה.

 

"היא לא זכרה שמות,

היא לא זכרה פנים

ואין לה דאגות

כל עוד השטר בתחתונים

ולא חשוב היום,

או מה השיר ברקע

ולא מה הסיפור שמסתתר אחרי המייקאפ,

עוד מעט חצות, את עולה בעוד דקה,

כיוונו את האורות, את כוכבת, את מלכה"

("בסיבוב", מילים ולחן: איתי זבולון, ניר דנן)

כמה דקות אחרי אחת היא עלתה לבמה. לא היה קשה לפספס את יכולות הריקוד המרשימות וגם לא את ההנאה על פניה. אני לא יודעת אם זה היה חיוך לצורך התפקיד או כזה שנבע מבפנים, אבל קוקו נראתה לי שמחה. הבטתי בה מהופנטת. זו האישה שהרגישה לי כמו חברה וותיקה בשיחת הצהריים, שעכשיו רוקדת חשופת חזה מולי ומול עשרות גברים נוספים. תחושה מוזרה, אבל גם לא. למה אני רוצה להתערב עכשיו? זה שלה. זה מה שהיא רוצה. ומי אמר שזה רע? אני מנטרלת את העובדה שהיא סיפרה על הרקע המשפחתי המורכב. אני מפסיקה לדמיין את עצמי נעמדת וצועקת על כולם "אלו לא רק נשים יפות, הן הרבה יותר ואתם לא יכולים לקנות אותן ואותנו!", ואני חושבת על זה שהיא התחילה את השיחה ב"צריך לעזור לאדם שמבקש עזרה ורוצה לעזור לעצמו, ולמי שלא מבקש עזרה – לא. אי אפשר לעזור בכוח". אני מפסיקה לבהות בלבן של העין בגברים שמביטים בערגה על הנשים היפיפיות והחלומיות שמרחפות ביניהם, ומשקיטה את הכעס והבלבול.

הן המשיכו לרקוד ברחבי המועדון, לעיתים על גברים שישבו לידי. אותן הנשים מהצהריים, לביאות שהרימו הפגנה שלא נופלת מכל הפגנה פמיניסטית אחרת, מגניבות לי חיוך ואני להן. בין ריקוד לריקוד החלפנו משפטים מהירים. אמרתי להן שלא קל לי אבל שאני לא יכולה שלא לעמוד לצידן. שאני עוברת חוויה מורכבת, אבל הקולות שיוצאים נגדן דורשים מענה – לא של מתקפת נגד, אלא של אמת וכנות וסולידריות.

"למה אתן חושבות שאני קורבן? כי אני מראה את הגוף שלי? מותר לי. אם את באמת פמיניסטית את תגידי שמותר לי לעשות מה שאני רוצה. אני קורבן של מי? אם כבר, הגברים שנופלים לי לידיים הם קורבנות. את יודעת מה, אולי אני קורבן של הפמיניסטיות האלה. בסך הכל אני רוצה שתהיה לי עבודה, שלא אצטרך לפחד, שיהיו לי זכויות. למה לקחת ממני את העבודה? את רוצה לדאוג לי? תדאגי שיהיו לי זכויות".

אני נושמת נשימה עמוקה. קשה שלא להסכים עם קוקו, מה שהיא אומרת כל כך הגיוני. אם אנחנו רוצות שכל אחת תוכל לעשות עם עצמה מה שהיא בוחרת, והלוא אנחנו נלחמות על זה בחירוף שיניים, מדוע כשהבחירה נוגעת לגופנו, פתאום היא לא לגיטימית? אני יכולה לחשוב על עוד דוגמאות של החלטות גופניות שנשים מקבלות עבור עצמן שיכולות להיות פוגעניות או מסוכנות, כמו עישון בהריון, הפלות או הימנעות מאכילה של דברים מסוימים, שאנחנו בוחרות אם להתערב או לא, ולרוב לא. שאלות של חירות, של כפייה, של חינוך, של חברה אידיאלית, של תרבות ושל בחירה חופשית כרוכות זו בזו ומתרכזות להופעה מתומצתת ולא פשוטה ביום חמישי חם, מיוזע ואמוציונלי. אני לא רוצה לבחור, אני רק רוצה לעמוד לצידן. לא לפניהן, לא מאחוריהן, לצידן – כאישה, כבת אדם. זו לא המחאה שלי, אבל אני מרגישה שאני צריכה להיות שם. אני רוצה להזכיר לעצמי להסתכל על כל אחת ואחת בגובה העיניים, לא לשפוט, להתנשא ולחשוב שאני יודעת טוב יותר. החיים שלי הם לא הדרך היחידה לנהל חיים. גם אם אני אצטרך לנשוך שפתיים, זה לא אומר שאני צודקת.

 

חשפנותחשפניותמועדון חשפנותפמיניסטיות