היום כבר מותר להיות גאים בכל מקום, גם בפריפריה

עיריית תל אביב יצאה השנה ביוזמה של "גאווה מקומית". כמו בעיריות אחרות, גם בתל אביב, מרבים לאחרונה להעביר את מוקד האירועים לשכונות. אני אוהבת את היוזמה הזאת, כמו גם את האחרות. החיים בשכונה, הם התחליף המודרני לחמולה המשפחתית וככזה כדאי שנשכלל את ההיכרות עם השכנים: שנשמח ביחד, שנשקיע ביחד, שנתעניין ביחד. בניגוד לחמולה המשפחתית, כאן כל אחד יכול לבחור בלי מטענים, מה מכל הממשקים נוגע בו.

אז גם בגאווה, הם ירדו לשכונות ונתבקשנו בפייסבוק השכונתי להתנדב לצוות ההיגוי. התכנסנו גאים מאוד, שלוש נציגות מהשכונות, שני נציגים מהמתנ"ס השכונתי, אחד מאיגי (ארגון נוער גאה) ואחת שמרכזת את כל העסק בעיריה, וחשבנו איך להיות גאים מקומית.

רציתי להיות יצירתית אבל יצירתית בדרך שמתחברת לאמת שלי וניסיתי לזכך מה נשאר לי מהגאווה, רגע טוב לבדוק את הדרכים שנכבשו, אלה שנסללו ובאיזו תחנה אנחנו.

ובכן ברחוב בו אני גרה עם זוגתי יש בין ארבע לשש משפחות לסביות, זה די הרבה כשמדובר ברחוב עם שמונה עשר בתים. בווטסאפ השכונתי אנחנו נוהגים לקרוא לגברים כאן "לסביות של כבוד"  כך שברחוב שלנו אירוע גאווה הוא אירוע במגרש הביתי הרגשי.

לפני שלוש או ארבע שנים, בכורי שאל אותי על מה ולמה גאווה, אמרתי לו ברובד המתאים לילד בגיל חמש שאנחנו גאים בזה שאנחנו אוהבים קרוב ללב ולא לפי מה שמקובל. "או. קיי" הוא אמר בטבעיות, אז למה לא מחברים את זה עם פסטיבל האהבה? ככה פשוט, ככה צודק. לא יכולתי להעמיס עליו את אירועי 1969 בניו יורק ומאיפה כל זה נולד. כי הבן שלי נולד למשפחה לסבית, מבחינתו אהבה היא אהבה אז על מה כל הרעש.

חשבתי על זה ועל השיחה שהיתה לי עם אמא שליהרבה שנים לפני, כשסיפרתי לה שאני לסבית. אמא שלי – אשה מאוד נאורה וליבראלית – לא יכלה, בינה לבין תדמיתה, להגיב קשה. היא רק אמרה שהיא ידעה והיא עצובה מזה שלא יהיו לי ילדים, אמרתי לה שבטח שיהיו, שזה לא כמו פעם וזהו, בזה נגמרה השיחה. אח"כ היא פשוט התעלמה מהנושא שנה או  שנתיים עד שזה התפוצץ בינינו ולקח עוד כמה זמן עד שהיא התיישבה מולי בבית קפה ואמרה לי שהיא גאה בי על זה שאני בוחרת את הדרך שלי.

מה בן אדם צריך בחיים? הורים וילדים שגאים בו, לא הרבה יותר מזה ללב הפועם.

אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום, מסבירה שאין לי בעל, יש לי בת זוג – למוכרת, לאינסטלטור, לרופא, לפקיד בנק, לאחות, לגננת, למדריכים, אבל אני לא מרגישה שאני יוצאת מהארון. הבן הצעיר שלי בגן, החברים שלו יודעים שיש לו שתי אמהות וזה לא עניין מבחינתם. הבן שלי הבכור בכיתה ד' גדל עם קבוצת חברים מגיל שלוש, גם הוא לא צריך כמעט להצהיר על זה שיש לו שתי אמהות, כולם יודעים ופעם אחת כשדיברו על ילדים מאומצים בשיעור וילד אחד אמר על הבן שלי שהוא ילד מאומץ, המורה לא ידעה מה לעשות עם ההערה הזאת. גם הבן שלי היה קצת נבוך, הוא אף פעם לא הגדיר את עצמו מאומץ. אבל חברה שלו, מי שמלווה אותו מהגן, קמה והסבירה שזה לא באמת אימוץ כי  הוא נולד מההתחלה לשתי אמהות (למרות שאגב, טכנית זה אימוץ), היא הסבירה בדיוק איך זה קרה והשתיקה את כולם.

הם עוד יצטרכו להסביר בעצמם, בכל פעם שיגיעו לקבוצה אחרת, שיש להם שתי אמהות. האם ירגישו כמוני כבר או שירגישו שהם צריכים לצאת מאיזשהו ארון אני לא יודעת, אני מקווה שהם בכלל לא ירגישו מחנק של ארון, בשום מדף, בשום חדר שיהיו בו.

אז על מה הגאווה?, חוזרים ושואלים. בהתחלה מתוך העמדה שבכלל צריך להתבייש בזה, אח"כ מתוך "תעשו מה שבא לכם במיטה אבל למה צריך לצעוק את זה" (כאילו שהעדפה מינית מתבטאת במין בלבד או בסדרות טלוויזיה במיטה בלבד) ועד ל"אם זאת אהבה למה צריך פסטיבל נפרד".

עברנו דרך, אין ספק, ויש לנו עוד דרך, גם בכך אין ספק. גם בחוק יש לנו עוד הרבה מה לעשות, גם חברתית יש עוד דרך ובכל זאת.

אני מודה, לא הייתי מעולם אחת ממובילות המצעד, זה תמיד בקיץ (יוני), זה תמיד בשישי, זה תמיד בדחיסות. איכשהו כשהגעתי זה היה תמיד בשעות אחה"צ. היו שנים שזה היה לי אינטימי יותר. היו שנים שזה היה המקום בו החוטים של האקסיות מתערבבים זה בזה, באנו לראות ולא לראות, להתקל ולא להתקל. היו שנים, שבאנו בשביל ההופעות, היו שנים שבאנו להפגין כוח, היו שנים שבאנו למחות ומאז 2015 יש מעל הכל את זכרה של שירה בנקי, צעירה ערכית ואיכותית שנרצחה ע"י רוצח מתועב.

לפני כמה שנים עוד בטרם נולדו ילדנו עברנו מתל אביב לישוב רעות ביקשנו להירשם לקאנטרי כזוג. נתבקשנו להביא אישורים שאנחנו זוג ואני לא הסכמתי להגיש הוכחות. אם לא מבקשים מזוג סטרייטי, אני לא מסכימה להגיש. הקפיאו את ההרשמה שלנו ולבסוף הסכימו. בפריפריה הזאת, אמרתי, בלי להגיד בקול, לא שמעו על זוגות חד מיניים.

אחר כך עברנו לגבעתיים, שם בכורינו, בן השלוש  השתתף בחוג התעמלות, שיטה מומלצת לחיזוק הביטחון ביכולות הגוף, המדריכה שראתה את טלי בשיעור הראשון, שאלה אותי בשיעור השני מי אני בשבילו. "אני האמא שלו", אמרתי לה בהתנשאות לא ברורה (לא ברורה מכמה אספקטים – ראשית אני אשת פריפריה גאה מילדותי ועד היום, שנית גבעתיים לא ממש פריפריה, שלישית על מה ההתנשאות),"יש לו שתי אמהות", הוספתי בתוכחה (טעונה מחובת ההוכחה ברעות, הרגשתי שהנה אני באה ללמד אותה משהו על העולם הגדול). "כן, גם לילדים שלי", היא ענתה בפשטות וחייכה חיוך שנתן לי בראש ובצדק. אח"כ גיליתי שגבעתיים היא אימפריית הלסביות אבל אז, באותו הרגע הבנתי שמותר להיות גאה גם מחוץ לתל אביב.

כי מותר להיות גאה בכל מקום. עיריית תל אביב מתחברת לשכונות, בערים רבות אחרות אימצו את מצעדי הגאווה, לא כולם בפרגון גדול, בכפר סבא לדוגמה מאפשרים אבל מתנים את זה בהצבת גדרות, הארגונים הגאים עתרו ובצדק, אם יש חשש מאלימות נכון לשים מאחורי הגדרות או הסורגים מי שמאיים, לא? מה זה הפטנט הזה לשים את המאוימים מאחורי גדרות? כדאי שיהיה ברור לכולם-  מותר להעדיף חיי פריפריה  (וגם פה בו נרחיב טיפה על המינוח כי גם אנחנו בשכונה שלנו קצת פריפריה לא?) ולהמשיך להיות גאה במשפחה שיצרת. הגייז נהיו יותר משפחתיים. המשמעות היא שלא תמיד הסצינה התל אביבית מתאימה להם. עם ילדים, אתם יודעים, נהייה לפעמים מכנה משותף גדול יותר עם הורים אחרים על חוגים, טיולים, חינוך, בריאות ופחות חשובה ההעדפה המינית. זה כמובן תמיד היה מחוץ לתל אביב, אנשים אהבו תמיד ובכל מקום אבל בשנים האחרונות מותר להעדיף לחיות בכל מקום בארץ ועדיין להמשיך ולהיות גאה במי שאת ואתה ובמה שהלב שלכם מתמלא ממנו כל עוד הוא לא מתמלא בשנאה למישהו שלא כמוך (גם אז בעצם מותר לחיות בכל מקום אבל אין בכלל מקום לגאווה).

 

גאווההומוסקסואליותהומופוביהלסביותמצעד הגאווה