מירי רגב – הגול העצמי הזה הוא כולו שלך

האמת, שאם נבחרת ארגנטינה בכלל לא הייתה מוזמנת לישראל ולא הייתה האופציה לראות את מסי כאן על המגרש, היינו כולנו צופים בנבחרת ארגנטינה במקום הטבעי שלה– אצלנו בסלון, כלומר על המסך. הלוא נבחרת ישראל רחוקה מלהתקרב למונדיאל, והיא לא מקבלת את התקציב או ההשקעה של נבחרות איראן, מצרים, טוניסיה, מרוקו וערב הסעודית- כולן משתתפות מן המניין במפעל החשוב בעולם. יש לזה הרבה סיבות: שחקנים יותר טובים, תחרות יותר קלה (ישראל מתחרה במוקדמות מול הקבוצות האירופאיות, מדינות ערב שייכות למפעל האפריקאי והאיראנים לזה האסייתי), אבל יש עוד דבר שלהם אין ולנו יש – שרת תרבות וספורט כמו מירי רגב.

ועל הגול הזה שחטפנו הלילה מליאו מסי וחבריו לנבחרת, חתומה בלעדית מירי רגב.

הרעיון היה רעיון יפה של איש אחד, אדם פרטי שהצליח לעשות השנה את הבלתי יאומן. דני בנעים, המייסד והמנכ"ל של קומטק, איש עסקים, יזם ופילנטרופ שהצליח לשכנע את ראשי הג'ירו האיטלקי לדווש את רוכבי האופניים שלהם לישראל. הוא גם הצליח לגייס את ממשלת ישראל להוסיף כסף ולא להפוך את האירוע לכולו פוליטי. נכון, ראינו את נתניהו מדווש את שלושת המטרים שלו, נכון גלעד ארדן עמד על הבמה בהענקת הפרסים, אבל איכשהו החגיגה הזו הייתה של הישראלים כולם ובעיקר – לא החגיגה של מירי רגב.

ברעיון החדש שלו מירי כבר הייתה חייבת להתערב. באמצעות קשריו האישיים עם מסי ואביו, רצה בנעים להביא את נבחרת ארגנטינה למשחק אימון אחרון לפני המונדיאל אל מול נבחרת ישראל במקום הכי מתאים לאירוח משחק כזה – אצטדיון סמי עופר בחיפה שאין חולק שהוא הגדול והיפה בין האצטדיונים בישראל. זה גם יכול היה להיות מקום שבו ידברו על דו קיום, ילדי העיר יהודים וערבים היו מגיעים ללחוץ נרגשים את ידי השחקנים והגדול מכולם. אבל רגב חשבה אחרת, היא הצליחה לשכנע את בנעים להעביר את המשחק לטדי, שילמה מהכיס שלנו 2.7 מיליון שקלים כדי שהדבר הזה יקרה, והצהירה שזה יהיה חלק מחגיגות השבעים למדינת ישראל.

"הבטחתי וקיימתי" צייצה רגב בהתרגשות רק לפני שבועיים. "שמחה שנבחרת ארגנטינה תשחק בירושלים. אין ראויה מירושלים בירתנו לארח משחק שכזה." הפלסטינים ותומכיהם מיד הבינו שהמשחק הזה הוא כבר לא ספורטיבי אלא פוליטי והתגייסו למלחמה. רגב עצמה עדיין הייתה באופוריה וחתמה את הציוץ שלה ב "יהיה אש" עם שורה של דגלי ישראל. ובכן, אש במגרש הזה כבר לא תהיה.

אש יש בעוטף עזה, שם מירי רגב לא מבקרת יותר. על אף שלכאורה שדרות היא בית טבעי עבורה, אחרי שבפסטיבל קולנוע דרום בשדרות לפני שנתיים היא חטפה מהקהל והחטיפה ליוצרים, היא פשוט לא באה יותר. בשני המפעלים החשובים של האזור – כנס שדרות לחברה ופסטיבל קולנוע דרום, מירי רגב לא דרכה השנה. גם בית הספר לאמנות של מכללת ספיר לא יישר קו עם השרה ולא קיבל השנה תקציב. הפריפריה לא מילאה את התפקיד שלה בהצגה של רגב, אז היא העדיפה קהל אחר, חם ומתלהב אש כפי שקיבל את פניה בטיימס סקוור בניו יורק השבוע.

כשהחלו הרינונים והציוצים על השמלה שתלבש מירי, על לחיצת היד שתסחט מהכוכב הארגנטינאי של ברצלונה ועל כמה כרטיסים חולקו למקורבים ולא נפתחו למכירה לקהל, עלתה מירי רגב לשידור בגל"צ והתרברבה "נראה אם מסי ילחץ לי את היד או לא".

לא רק שמסי לא ילחץ את היד למירי רגב, הוא גם לא ילחץ את היד לילדי עוטף עזה שהיו שלשום באקסטזה שלא נרשמה שם ימים רבים. בקיבוצים ובמושבים שהעשן מרחף בהם והפחד של הילדים ממה שהיה עד לא מכבר משחק שלהם, עפיפונים,  נערכה שלשום הגרלה: מי יזכה לקבל את הכרטיס הנחשק למשחק, כרטיסים שבנעים שילם בעצמו וספונסרים אחרים הצטרפו אליו. זה היה אמור להיות רגע מזוכך של ספורט, רגע אחד בו שוכחים את מה שקורה בבית, רגע שהארגנטינאים מאור הנר ומפלסים ממש חיכו לו ולמען האמת גם אלו שהם סתם חובבי כדורגל (נגיד, כל ילדי ישראל) ואת הרגע הזה הם היו אמורים להקדיש למסי (וההורים שלהם היו אמורים להודות לבנעים), אבל מה שווה משחק אם אנחנו לא שולטים בו? אם מירי לא שולטת בו? כנראה הוא לא שווה. הגול העצמי הזה כאמור, שייך לך מירי רגב, ועל הממשלה כולה להתגייס להלחם באויבת שקמה להם מבית לפני שגם האירוויזיון יימצא לעצמו מגרש אחר, פוליטי פחות.

ביטול המשחק נגד ארגנטינהמירי רגבמסי