לכבוש את האוורסט למרות לקות הראייה

אני בת 49 ונולדתי עם קטרקט – קרום שנמצא על העין ומטשטש את הראייה, כמו מסך לבן כזה, כאילו העדשה מלוכלכת. גם אמא שלי נולדה עם זה, כלומר זה תורשתי, והיא עשתה ניתוח שהצליח יחסית יפה והיא ראתה טוב. למרבה הצער הניתוח שלי לא צלח, כי המנתח לא התמחה בילדים ובמהלך ההליך פגע לי בעצב הראייה והתעוורתי לחלוטין בעין ימין. רק כעבור חמש שנים נותחתי בעין שמאל. הניתוח אמנם הצליח, אבל בגיל הזה המוח כבר התרגל לראות תמונה מטושטשת, אז גם אחרי שגירדו את העדשה העכורה אי אפשר היה לתקן את הראייה באופן משמעותי.

פעם לא היתה מודעות ולא הייתה הטכנולוגיה שיש, אז בעקבות המצב נשארתי בגן ומשם נשלחתי לכיתה של ילדים עם הפרעות קשב. אחר כך העבירו אותי לבית ספר בתל אביב, היום בית ספר "גורדון", ששילב ילדים לקויי ראייה בכיתות. בנוסף, המצב בבית לא היה כל כך פשוט. היינו חמישה אחים עם אבא שפעם עבד ופעם לא, ופעם קיבל את אמא שלי ופעם לא – מה שהשפיע גם על הביטחון העצמי שלי. מה שהציל אותי באותן השנים זה שהכרתי חברות וחברים שגם הם לקויי ראייה, והיינו מעין "קבוצת תמיכה" אחד של השני.

במהלך חטיבת הביניים חזרתי לכפר סבא. המורה שלי שם לא האמינה בי ובסוף כיתה ט' היא רצתה לשלוח אותי לבית-ספר מקצועי, אבל זה לא שבר אותי. הלכתי למסלול אקסטרני ועשיתי את רוב הבגרויות שלי, ואחרי שהתנדבתי לצבא, השלמתי את הבגרויות שהיו חסרות לי. מאוחר יותר הלכתי לאוניברסיטה ועשיתי תואר ראשון בחינוך מיוחד. אחרי הלימודים הייתי מורה בבית הספר בתל אביב שבו למדתי, בית ספר גורדון, ותוך כדי סיימתי בהצטיינות תואר שני בייעוץ חינוכי.

בשלב מסוים הציעו לי אז להיות יועצת לאנשים שמאבדים את הראייה דרך עמותת על"ה. מאז ועד היום אני יושבת בבית חולים מאיר, במחלקת עיניים של פרופסור אסיה, והצוות הרפואי שולחים אליי אנשים שנמצאים בשלבים שונים של אבדן הראייה. אני מקבלת אותם וצריכה לזהות אם הם פנויים לתהליך שיקומי, ובהתאם למצבם אני מפנה אותם לתכניות שיקום, למועדונים, לאפליקציות ולכל השירותים שיכולים לעזור להם. אני מציגה בפניהם את החוק והזכויות שלהם.

בנוגע לזוגיות, המוטו שלי תמיד היה שאני יוצאת רק עם אנשים שרואים – לא כי אני מתביישת, אלא כי אני רוצה שהם ישלימו אותי במה שאני לא יכולה לעשות. ליאור ואני היינו בכלל ידידים בהתחלה, אבל לאט-לאט, בשקט, מצאתי את עצמי בתוך זוגיות שלא ציפיתי לה. יום אחד דיברתי עם אחותי בטלפון ואמרתי לה "את יודעת, בנובמבר ליאור ואני מתחתנים". היא שאלה אם הוא הציע לי, ואמרתי שלא, אבל עכשיו הוא יידע. ליאור שאל אותי מה אמרתי, ועניתי לו "הרי אם אני אחכה לך זה לא יקרה, אז תדע שבנובמבר אנחנו מתחתנים". וב-16 בנובמבר 2000 באמת התחתנו. כשאני רוצה משהו, אני מתבייתת על המטרה.

בשנת 2002 ילדתי את הבן הבכור שלי, ותוך שלוש שנים היו לי שלושה ילדים. לכל אחד צרכים מיוחדים משלו (לבן האמצעי יש קטרקט כמוני). הייתי מאוד טוטאלית עם האימהות שלי, אבל לפני שלוש או ארבע שנים, כשהילדים החליטו שהם כבר לא רוצים לנסוע עם האמא שלהם בכל רחבי הארץ, אמרתי להם שאני יוצאת לחיי החופשיים. החלטתי שאני תופסת את עצמי בידיים והצטרפתי לקבוצת רכיבת שטח. זו קבוצה לאנשים עם לקויות ראייה. אנחנו נוסעים על אופני טנדם (אופניים זוגיים), מקדימה יושב האדם הרואה ומאחוריו לקוי הראייה, ורוכבים יחד. כבר אחרי שלושה חודשים בן זוגי לרכיבה ואני זכינו בספורטיאדה ברכיבה על אופני טנדם. בשנה שעברה עשיתי חצי טריאתלון ראשון וגם מירוץ בכפר-סבא של עשרה קילומטרים. לא ידעתי שזה קיים בי. פתאום גיליתי שהספורט מעצים אותי. הייתי עסוקה בלעשות ובלגדל ילדים ופתאום גיליתי את עצמי.

במאי שנה שעברה עשיתי טריאתלון עם כריסטין, אמריקאית שבעלה עבד בשגרירות בישראל, וכבר עזבה את הארץ אבל הגיעה כאורחת של כבוד לטריאתלון וביקשה להתלוות אל מישהי לקוית ראייה בשלושת המקצים. אני הייתי היחידה שעשתה את כל המקצים. היה בינינו חיבור מדהים. סיימנו בשעה וחצי, 750 מטר בים, עוד 20 קילומטר רכיבה, וריצה של עוד חמישה קילומטרים. היא חזרה להודו, שם היא גרה, ואמרה שאם יהיה משהו מעניין היא תספר לי. אני חשבתי שהיא סתם אומרת.

בוקר אחד קיבלתי ממנה טלפון. היא אמרה לי שיש לה הצעה שלא אוכל לסרב לה: לטפס איתה את האוורסט, עד לbase camp. זה היה נראה לי בלתי אפשרי, ואמרתי לה שזה יקר. היא אמרה שתעזור לי ואני אבדוק עם בעלי אם יוכל לשמור על הילדים. הוא תמיד תומך, תמיד מפרגן, ואמר לי – את חלמת על זה בלילה ואת רוצה את זה, לכי על זה. כריסטין הצליחה לסדר לי את כל מחיר השהייה (מסתבר שהיא ובעלה מימנו את זה בעצמם), את שאר הכסף השגתי מחברת ההשקעות IBI, שמימנו לי כרטיס טיסה, ציוד, ומצלמת GoPro. אז טסתי. התקבלתי באופן מדהים על ידי בית חב"ד בקטמנדו וגם הרציתי שם על חיי, ואז נפגשתי עם הקבוצה. זו הייתה אמורה להיות קבוצה של נכים ומתנדבים מהודו, ובסוף מסתבר שהיינו בתוך קבוצה רגילה של הודים והודיות שהגיעו לעשות את המסלול. פתאום הייתי צריכה להתגבר גם על מכשול השפה, גם על בעיית הראייה, גם להסתגל כל יום למקום חדש, גם לטיפוס, למחסור במקלחות, למשך עשרה ימים.

אם יש משהו שמדליק אותי בחיים, זה לעשות את מה שבלתי אפשרי. ירד שלג ועדיין התעקשתי לעלות את ההר. תמיד מעצים אותי להתגבר. הקטע הזה של למשוך, כשלא מאמינים בי, או כשאני לא מאמינה בעצמי לרגע – דווקא שם ללכת נגד כל הסיכויים ולהצליח. ככה זה היה גם באוורסט. ככל שעולים האוויר מידלדל ויותר קשה, והאוכל פחות טוב, אבל הייתי כל כך נחושה. הגענו לגובה 5,100 והמדריכה אמרה שאולי לא מתאים להמשיך, גם יורד שלג. אני אמרתי לכריסטין – אין מצב שאנחנו לא עושות את זה. גם אם נצטרך לחכות וללכת עוד, אני הבטחתי שאנעץ דגל בbase camp. ככל שאת עולה שלב, הסלעים הולכים ונהיים יותר קשים לטיפוס, במיוחד כשיורד שלג – בקושי רואים מטר קדימה וגם ככה קשה לי לראות. אבל כשאת משיגה את זה, זה חלום.

אז הגענו, הצטלמנו, נהנינו. נופפתי בדגל של עמותת על"ה ושל IBI והייתי עם חולצה של בית-חולים "מאיר", וממש הרגשתי שכל מי שליוו אותי בחיים היו איתי שם. זה היה החלום שלי, ומאז כל הסביבה שלי השתנתה. הילדים רואים אותי שמחה ומאושרת, ושאני מביאה כל הזמן גביעים ומדליות. זה משדר להם משהו – את המסר שאם רוצים אז אפשר. חזרתי עם המון גאווה.

מה הלאה? עכשיו אני שואפת לעשות מרתונים אז אני מתמקדת בריצה, ואני שוקלת לעשות טריאתלון מלא. אני גם רוצה לצאת ביותר הרצאות ולספר את הסיפור שלי כדי לחשוף יותר אנשים לחיבור שלהם לעצמם דרכי. אני חושבת שאנשים צריכים להאמין ביכולות שלהם ובכוחות שלהם. הרי כולנו מתמודדים, זו יכולה להיות נכות או נטייה מינית, או כל קושי אחר להתמודד איתו, וצריך לפרוץ קדימה. תמיד יש לנו מיליוני תירוצים: הילדים, הכביסות, החיים. אבל צריך לקחת את עצמנו בידיים ופשוט לעשות. אני רוצה להביא שפע לחיי ושפע לחיים של אחרים.

היום מצוין בארץ הבליינד דיי – יום המודעות לקהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה בישראל. הוא מתקיים בכל שנה בתאריך 6/6 וזאת מאז משנת 2010. 6/6 היא ההגדרה הרפואית לראייה תקינה, ודווקא ביום הזה החברה הישראלית מוזמנת לא לראות 6/6, ולהכיר את קהילת האנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. לפרטים נוספים ופעילויות שיערכו במסגרת הבלנד דיי

ראיינה וכתבה: שני צור

אוורסטטריאתלוןיום העיוורלקות ראייה