התאבדות היא לא בהכרח כישלון

מאז שנודע לי שאנת'וני בורדיין התאבד אני חצויה ברגשותיי כלפי העניין.

 

כמי שמכורה לתכניות בישול ואחד הדברים המרגיעים ביותר בעיני זה לשבת שעות ולצפות בדברים שאני לעולם לא אוכל, או לא אוכל להרשות לעצמי, מתבשלים על ידי גדולי השפים, אני מודה שמותו של בורדיין תפס אותי בגרון. הוא אחד מהאנשים החביבים עלי בתחום הקולינריה הטלויזיונית, תמיד היה לנו הומור משותף והסדרה בה הוא נוסע לכל מיני יעדים מלווה בצ'וקי, הכלב הכי מכוער בעולם סיפקה לי את אחד מרגעי הקסם הזכורים לי עד היום- הרגע בו מסתבר שהמלון המפונפן בו בורדיין מתאכסן מודיע שהוא לא מכניס כלבים והנ"ל מבריח את העכברוש הנבחן פנימה בתוך תרמיל בפסדו מבצע צבאי מגוחך אך קסום באיוולותו…
אין ספק, ביני לבין בורדיין הייתה אהבה ארוכת שנים. מצד אחד פלצן להפליא ומצד שני שונא שנאת מוות קשקושים באיזון מופלא וכמובן שחוש ההומור שלנו תמיד היה דומה מאד. דרך המסך אני והוא היינו חברים.

 

דרך המסך היינו חברים. בורדיין

דרך המסר היינו חברים

אני לא בקיאה בנסיבות חייו של בורדיין, במצבו הנפשי או בטיב המלון בו הוא התאבד אבל אני כן יודעת שדיכאון מביא אותנו למוצא היחיד האפשרי כשהכאב הופך לבלתי נסבל, אבל לא רק זה, אלא כשאופסת התקוה ונשארת ההכרה שהכאב לא יחלוף.
עוד כשהייתי בת 16, במחלקה הסגורה והתאבדה חברה למחלקה חשתי עבורה הקלה עצומה. עינב קפצה אל מותה ובזמן שהצוות התכנס אל עצמו, הכה על חטא וחלק אף אמרו בגלוי את המילה "כשלון", אני שמחתי שעינב השתחררה סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן מהכאב. אותו "כישלון" היה לדידה של עינב הצלחה. הכשלון האמיתי היה בעיניה ניסיונות ההתאבדות שהביאו אותה לשלוותה. במשך חודשים היא אמרה את כל הדברים הנכונים, תכננה, התאפקה, סתמה את הפה, רק עד שקיבלה חופשה ואז סוף סוף הצליחה, עשתה מה שתכננה וקיבלה מה שרצתה.
זו תבוסתנות מצידה?
היה ניסוי וטעיה, הסקת מסקנות ולבסוף, ביצוע מוצלח. אני בלבי מחאתי לה כפיים.
מאז, אני כבר לא בת שש עשרה במחלקה סגורה, כל נפש היא בעיני עולם ומלואו וכשמכרים מתאבדים אני כבר לא חשה הקלה. עם השנים נהייתי פחות מפרגנת.
לא כי אני רוצה שיסבלו עוד חלילה. גם לא כי הפכתי לנערת הפוסטר של התקווה לצאת מהדיכאון. עדיין הרגעים הקשים לי ביותר הם הרגעים שבהם אני חושבת, אפילו מבינה, שלעולם לא אצליח לברוח מהכאב הנורא שהוא הדיכאון. מי שלא סובל מדיכאון חושב לפעמים שזה עצב או סתם מלנכוליה שאפשר לפתור עם טיול ברגל (ויצאתי לאין ספור כאלו במהלך השנים-שלא תטעו) אבל דיכאון הוא כאב פיזי, בור שחור, נמק עם תולעים מכרסמות בתוך הנפש שלי שלעיתים מתקדם במהירות ולעיתים קופא על שמריו- מתנה שקיבלתי מאבא שלי.
ובורדיין? כמה שניסיתי לא הצלחתי לכעוס עליו שמנע ממני את העונג שבחברתו וגם לא לפרגן לו על ההקלה שחש ועל הכאב שלו שנפסק.
הצלחתי לקנא בו, זה בטוח כי אף על פי שנמצאת בתקופה מדהימה בחיי, עשייה ושגשוג, אין ספור א.נשים מהממים סביבי, משאלה אחרי משאלה שמתגשמת, עדיין הדיכאון מחכה לי בסיבוב, קרוב או רחוק, חזק או חלש ואני מפחדת ממנו נורא כי אני יודעת שעדיין הוא ממתין לי באיזה צל. כל פעם להביס אותו זה מאבק ואולי, אולי יום אחד כמו בורדיין כבר לא יהיה לי כח?
נושמת עמוק, עברתי עוד יום וזו בחירה.
בורדיין היה בן שישים ואחת? אני בת שלושים וחמש. אני עוד צעירה ויש לי כח, אבל באמת הגרון שלי נחנק כשאני חושבת על הצל הזה שילווה אותי לעוד עשרות שנים. זה חבר לא פשוט שהצטרף אלי למסע כשהייתי צעירה מאד ומאז לא עזב.
ביי, אנת'וני בורדיין. מקווה שאתה משחק עם צ'וקי. נתראה למעלה.

 

דיכאוןהתאבדותיעל שרר