אבסורד שלא ייאמן- ככה נראה בוקר של אמא בישראל

מיומנה של אישה חודשיים לאחר לידה, שחזרה לעבוד עם תינוקת כי היא עצמאית:

7:45 אני יוצאת מהבית. מעמיסה עגלה על האוטו, מעמיסה תינוקת לאוטו, נוסעת לגן כדי להוריד את הבן הגדול ומשם ממשיכה לרכבת.

ליד הרכבת אני מחפשת חניה וכשסוף סוף אני מוצאת, אני פורקת את העגלה מהאוטו, פורקת את התינוקת מהאוטו ונכנסת לתחנת הרכבת.

בכניסה לתחנה אני פורקת את התיק לבדיקה הביטחונית, ומעמיסה מחדש את התיק לאחר הבדיקה. וזהו – סוף סוף הגעתי.

אני מתיישבת בחלל המרכזי להניק, כי אין שום חדר להנקה באף תחנה בארץ. על ידי מתיישב חייל שמנסה לשבת כמה שיותר רחוק שהוא יכול, מסכן מובך. אלא שאז מתיישבת לידו אישה מבוגרת. הוא זז ונצמד אליי, אבל אני ממשיכה להניק, כי התינוקת צריכה לאכול.

מנתקת את התינוקת כי הרכבת תכף באה, עולה במעלית ומגיעה לרציף. נדחפת ברכבת בקרון היחידי שמתאים לעגלות ילדים – קרון האופניים. למי שלא נסע בקרון הזה – מדובר בחוויה, כי הוא מאוכלס ב- 90% גברים.

אני מתיישבת עם העגלה והתינוקת בת החודשיים שלי במושב מרכזי שהוא בלי תאים וחוסמת את המעבר, לכן אני מבקשת ממישהו להחליף איתי, כי המיקום בו הוא יושב זה המיקום היחידי שבו העגלה שלי לא תחסום ולא אצטרך לקום כל רגע ולהזיז אותה. אגב, המיקום הזה צמוד לדלת של השירותים.

מניקה באמצע קרון פתוח ומלא ב- 90% גברים. כן, גם ברכבת אין אזור לנשים מניקות.

ב-9:40 אני יורדת מהרכבת ומגיעה לתחנת ההגנה. אין בתחנה אף מעלית שמוציאה לרחוב, לצד של האוטובוסים שנכנסים לעיר. גם נכים וגם אמהות עם עגלות צריכים לעלות לתוך התחנה ואז לצאת החוצה כ- 400 מטר רחוק יותר מכולם ואז להגיע למעבר חציה, לחצות ולחזור את ה- 400 מטר עד לאוטובוסים. סך הכל הגיוני.

בתחנת האוטובוס אני מצטופפת עם כולם בפיסת הצל הקטנה והבודדה שיש, כי כמו שכבר כולם יודעים – אין צל בתחנות החדשות ו/או מקום לשבת.

אני מחכה לאחד מהקווים 104, 204 או 304, אבל כולם מגיעים מפוצצים. בסוף אני מחליטה להידחף בדלת האחורית של אחד מהם ולעלות עם העגלה, כי אני כבר חייבת להגיע למשרד לפגישה. אחד הנוסעים, נשמה טהורה מאחור, מפנה את כולם מהאזור של העגלות ועוזר לי להעלות ולהחנות את העגלה. בשלב הזה כבר עיגולי זיעה מתחילים לבצבץ בבית השחי שלי. מזל שהבאתי בגד להחלפה לכבוד הפגישה.

האוטובוס דחוס ואין מכשיר רב קו מאחור, לכן אני לא מצליחה להגיע לנהג לשלם עם הרב קו. בסופו של דבר אני מגיעה לתחנה שלי מבלי שהצלחתי לשלם. מזל שיש לי חופשי-יומי, אז לכאורה כבר שילמתי על הנסיעה, אם כי באופן רשמי אני עבריינית.

אני יורדת מהאוטובוס ומתפללת שהנהג לא יסגור עליי או על הבת שלי את הדלת ומתפללת ששום חיידק טורף לא נשם עליה בזמן שהצטופפנו בקרון מסע הזה. ואם לא היתה עוזרת לי גברת לרדת מהאוטובוס, סביר להניח שגם העגלה היתה מתהפכת, כי הרי הנהגים לא עוצרים צמוד למדרכה ולא מנמיכים את המדרגה לכל אישה עם עגלה. מה, אנחנו בברלין?

ב-10:12, שעתיים לאחר שיצאתי מהבית, אני מגיעה למשרד בתל אביב.

מעודדים אותנו לא להגיע עם רכב לעיר, וגם מה האלטרנטיבה? לעמוד בפקקים שעה וחצי עם תינוקת בת חודשיים באוטו? מדובר בסיוט למי שלא חווה. אבל איזו אישה (או איש) יכולה לעבור את המסע הזה על בסיס יומי?

משהו במדינה הזו דפוק לגמרי. נשים עצמאיות לא יכולות להרשות לעצמן חופשת לידה, וגם הרבה נשים שכירות בגיל 3 חודשים לא רוצות להשאיר תינוקות יונקים בגנים. מעודדים אותנו קודם כל לפרו ורבו, אבל אף אחד לא טורח להגיד לנו שאחרי זה אנחנו צריכות להתמודד עם מדינה שלא דואגת לאזרחותיה.

למקרה שתהיתם, הספקתי להיות במשרד עד 14:30, כי אני חייבת להספיק לחזור באוטובוס, רכבת ואוטו חזרה כדי להוציא את הבכור מהגן. אם כך אני אמא שנמצאת בדרכים כ- 3-4 שעות ביום. זה מאוד פרודוקטיבי למשק העבודה, לא?

 

לעמוד הפייסבוק של רוני בארי

אמהותעצמאיתתחבורה ציבורית