ריאיון ההתנצלות של ארי שביט הוא אחד הדברים הכי חשובים שקרו פה

מזמן לא סערה הרשת כל כך כמו בסופ״ש האחרון. ועל המוקד הפעם: השיחה/ראיון/מניפסט של העיתונאי ארי שביט עם המשפטנית ד״ר אורית קמיר. השיחה הזו דנה בסיפורים שנחשפו על התנהגות תוקפנית ופסולה של ארי שביט נגד עיתונאית אמריקנית, דניאל ברין, שבאה לראיין אותו על ספרו.

הפרשה התפוצצה לפני שנה וחצי, בשיאו של מסע הרצאות של שביט לאורכה ולרוחבה של ארה״ב. שביט היה אז על פסגת האולימפוס. בינו לבין השמיים לא היה כלום. ספר שלו שפורסם באנגלית היה לרב מכר, ביקורות משבחות פורסמו במיטב כלי התקשורת האמריקנים המובילים והחשובים, הוא מילא אולמות כמו שרק כוכב רוק יודע לעשות, ובדיוק חתם חוזה עם חברת התקשורת HBO להפוך את הספר המצליח לסדרת טלוויזיה. זאת בנוסף לטור קבוע בהארץ, שתיחזק את כוכבותו, ולכיסא קבוע באולפני טלוויזיה כפרשן על.

ואז הכל התרסק בבת אחת, כשעיתונאית אמריקנית סיפרה איך הטריד אותה וראה בה אובייקט מיני כשבאה לראיון אותו על סיפרו וצעירה אחרת סיפרה כיצד גם כלפיה נהג באופן גס ומטריד.

המפולת הייתה מהירה. מסע ההרצאות של שביט בוטל, ובתוך זמן קצר הוא פרש מכל עיסוקיו הפומביים.

עד לפרסום הכתבה הזו בארץ בסוף השבוע שבו סיפר כיצד לקח את הזמן לעשות חשבון נפש עם עצמו, עם משפחתו, עם חבריו, מקורביו ואף עם האישה שסיפרה שהטריד אותה.

הפירסום הזה גרר גל של תגובות. שאת רובן אפשר לחלק לכמה קטגוריות:

אלה שלא האמינו למילה שיוצאת לו מהפה וטענו שהכול תרגיל מניפולציה ויחסי ציבור.

אלה שאמרו שד״ר קמיר עשתה לו הנחה ולא שאלה אותו שאלות קשות, בעיקר לא שאלה אותו על נשים נוספות שסיפרו שהטריד אותן וכל השיחה התרכזה באישה האחת, דניאל ברין.

ואלה, שאני מודה שאני נמצאת ביניהן, שחשבו שההתנצלות שלו חשובה בהיבט הציבורי. והנה חלק מהנימוקים.

אבל לפני כן אומר:

מעולם לא אהבתי את הכתיבה של ארי שביט. היה בכתיבה שלו משהו יהיר ומתנשא.

בעיקר לא אהבתי את נקודת המבט שעלתה בספר המצליח שלו My Promised Land שבעקבותיו הפך למרצה מבוקש בארה״ב. וסיבוב ההרצאות שלו הוליד את הגילויים והחשיפות על ההטרדות המיניות והמעשים הפסולים כלפי נשים.
לא אהבתי את הספר משום שהוא סופר מנקודת מבטו של הגבר היהודי האשכנזי הפריבילגי, כאילו זו נקודת המבט היחידה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל כל זה במאמר מוסגר.

ארי שביט, אורית קמיר

בסוף השבוע פורסמה שיחה בין ד״ר אורית קמיר לארי שביט שבה הוא מודה בפומבי ולוקח אחריות על מעשיו הפסולים כלפי נשים.
קיבלתי, כאמור, הרבה ביקורת על כך שתמכתי במהלך. אנסה להסביר למה תמכתי:
1. כשגבר שהטריד לוקח אחריות על מעשיו, מודה בהתנהגות פסולה וגרועה, עושה את זה בפומבי – אני רוצה לחזק אותו. למה? כי הוא מציב נורמה שהלוואי וכל הגברים המטרידים והתוקפים יאמצו אותה.
2. אני לא שונאת גברים כקונספט, ואני לא נגד גברים. זה לא הפמיניזם שלי.
3. אני רוצה לעשות אבחנה בין חומרה של מעשים.
4. אני לא חושבת שיש משהו שיכול למחוק את ההשפלה, העלבון, הכאב והצריבה שחשה העיתונאית דניאל ברין כשארי שביט, שאותו באה לראיין, התייחס אליה כאל ״חפץ לשימושו״. שום דבר לא ימחק את זה. האם זה פוסל את ארי שביט לעולמים? האם העובדה שהוא לקח פסק זמן (ארוך במונחים עכשוויים), מודה שעשה חשבון נפש וחוזר עם מניפסט פומבי שבו הוא לוקח את כל האחריות – האם זה לא סוג של תיקון שהיינו רוצות לראות?
5. אני לא חושבת שצריך לרדוף לעד ולא לאפשר לאנשים להתפרנס. ולכן גם יש לעשות אבחנה בין התנהגותו של חיים רמון, שהמשיך להכחיש ולהתנהג בצורה שנראית בריונית, לבין ארי שביט, שעזב את עבודתו, עשה לדבריו חשבון נפש, הודה במעשיו, לקח אחריות וכל זה בפומבי.
6. חלק מהטענה הייתה שאני בסך הכול מגינה על גבר לבן פריבילגי. ארי שביט הוא גבר לבן. איני מגינה על ארי שביט, אני מנסה לתמוך בלקיחת האחריות. יש כאן הבדל דק, אבל בכל זאת הבדל וכדאי לשים לב אליו. ארי שביט ימשיך להיות גבר לבן וימשיך לכתוב מנקודת המבט של הגבר הלבן. אי אפשר לשנות את זה. הוא לא יהפוך פתאום להיות אישה מזרחית. אבל אולי נסתכל על זה הפוך: דווקא מהמקום הכי פריבילגי וחזק, של הגבר הלבן, הוא לוקח אחריות בפומבי. זה לא דבר של מה בכך. האם זה מהשפה אל החוץ? ימים יגידו. הוא ייבחן בהתנהגות שלו. והוא זה שיצטרך להשיב לכל התוקפים והמבקרים שכבר כותבים נגדו ונגד המניפסט שלו. וכבר היום מספרת אישה צעירה נוספת שהוא הטריד אותה. עם זה הוא יצטרך להתמודד. זה חלק מלקיחת האחריות.
ועניין אחרון, מה לדעת המבקרים והתוקפים צריכה להיות האלטרנטיבה?
מה הוא יכול לעשות במקום מה שהוא עשה?
איך אפשר לקבל ממנה הודאה באשמה ולקיחת אחריות?
או שהוא ושכמותו פסולים לעד?

אורית קמיראלימות מיניתארי שביטהטרדה מיניתענת סרגוסטי