ארי שביט באמת מתנצל או שהוא רק רוצה בחזרה את הטור שלו ב'הארץ'?

ככל שניסיתי לא להיכנס לדיון בעד ונגד הריאיון (אם ניתן לכנותו כך) של ד"ר אורית קמיר עם העיתונאי ארי שביט בהארץ בסוף השבוע האחרון, זה גבל בבלתי אפשרי. הדיונים בנושא זינקו עלי מכל פינה ברשת, שלא לדבר על המון פניות אישיות שבקשו לדעת מה דעתי. אז הנה, אני מביעה את דעתי.

אפתח בכבוד העצום שאני רוחשת לאחת משתי הדמויות הללו, לד"ר אורית קמיר כמובן. מלבד היותה המנסחת של החוק למניעת הטרדה מינית (1998), קמיר עוסקת לאורך הקריירה המרשימה שלה בכבוד האדם לנגזרותיו, ואף הקימה ומנהיגה עד היום את "המרכז הישראלי לכבוד האדם", הפועל בנושא. בניגוד לסברה הרווחת בציבור, לפיה פמיניזם רדיקלי פירושו "עולם ישן עד יסוד נחריבה", קמיר היא דוגמא מצוינת לכך שהרדיקליזם פירושו יצירת חלופה טובה יותר לעולם הישן ועמוס העוולות, ואין לי אלא להניח שזו הייתה נקודת המוצא שלה, כשבאה לשיחה עם שביט, שיחה שניתן אפילו לגזור ממנה כמה ציטוטים טובים. רק שלעתים, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

אם לנסות לדרג את הבעייתיות בראיון כמו שמדרגים עצמת כאב, מאחת עד עשר, הרי שהדרוג שלי לראיון הוא לא פחות מתשע. כראיון עיתונאי, הוא כשל טוטאלי: חלק מהשאלות ארוכות מהתשובות, המראיינת מצהירה הצהרות רבות במהלכו לגבי המרואיין וכוונותיו, שאינן בהלימה עם המציאות או לעתים אפילו אינן בהלימה עם דבריו שלו, השאלות מנחות, המרואיינת לוקחת על עצמה תפקיד שאיש לא העניק לה: ייצוג העמדה הנשית, החברתית והפמיניסטית לגבי שביט וחרטותיו. אין התייחסות לכך, שחוץ מחזרה בקופי-פייסט על אותם משפטי "תובנות" וחרטה לאורך השנה וחצי האחרונות – אין מצד שביט שום דיווח על מעשים בעולם האמיתי שנועדו לכפר על עוונותיו, ויש התעלמות מוחלטת מהסדרתיות לכאורה שעולה מהפרסומים הנוספים בגינו – לפיהם לא רק העיתונאית דניאל ברין סיפרה על חוויית המפגש עם שביט. אחד מהם, אף פורסם הבוקר במקום הכי חם בגיהנום, וקיימת התייחסות לכך במהלך סוף השבוע גם בעיתונות האמריקאית.

ארי שביט. צילום מתוך יוטיוב

ניסיתי לדמיין מה היה קורה לו ישבתי אני מול שביט באירוע עיתונאי שכזה. אין לי ספק שהייתי שואלת אותו יותר על האינטרס שלו ושל עיתון הארץ, הבית העיתונאי שלו, בהכשרתו לחזרה לכתיבה עיתונאית, לפחות בעיני הציבור. ברור שמי שאבד את עבודתו בגין התנהגות לא הולמת לנשים מצוי במצוקה המערבת אבדן מוניטין ואבדן פרנסה. הסיורים הרווחיים שלו בארה"ב בעקבות ספרים שכתב, הופסקו מן הסתם. האינטרס של שביט ברור.

גם עיתון הארץ נתון כבר שנים למתקפות קשות על העסקת כותבים גברים שיש עננה של תלונות על ראשם, ומעוניין להכשיר את שביט ואולי אף לצאת שוב נשכר מכתיבתו. הבחירה בקמיר נראית על פניו כל כך שקופה וברורה – הכשרת שרצים תהיה לעולם נוק-אאוט למקטרגים, אם המכשיר יהיה רב אורתודוקסי. כאן, אין מדובר בשרימפס וקלמרי, אלא בהכשרת מי שנהג (גם להודאתו) באופן מטריד בנשים, על ידי מי שמהווה את ה-סמל למאבק בהטרדות. קל מדי, שקוף מדי, וככל שאני יכולה אולי לנסות להבין (ואפילו במידה מסוימת להסכים ולקבל) את העניין של קמיר בהצגת דוגמא לכך שהשינוי אפשרי ושהמטרה היא "חזרה בתשובה" ושינוי תודעתי – ולא סקילת המטריד, עדיין לא ברור לי איך היא נקלעה למלכודת התקשורתית הבנאלית הזו.

מי שהעציבו אותי בכל הסיפור הזה, היו כמה מאחיותיי לזירה הפמיניסטית, שבלבלו לטעמי בלבול עמוק בין ההערכה שכולנו חולקות לקמיר ולמניעיה הטובים לקיום הריאיון (שהיא פותחת בהם את הטקסט), לבין מבחן התוצאה. שם, מה שאני אישית קראתי בהארץ, הוא שימוש ציני ולא אמין בז'רגון הפמיניסטי וברצון העצום והתמים שלנו לעצב ולאפיין את "הגבר שעבר שינוי" ולהציגו כמודל לסביבה שוויונית ומכבדת.

אם נחזור למטאפורה של דירוג הכאב, הרי שמידת האמון שלי בטקסטים הסינתטיים ומהוקצעים של שביט, חלקם הושמו בפיו על ידי קמיר עצמה, שסייעה לו בהמשגות כגון "מה שאתה מתאר הוא ממש מסע היטהרות", היא אפס. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מאמינה שהוא מתחרט. אין אדם שפוי שלא יצטער על התנהגות אישית שלו שהביאה לו הפסדים גדולים בכל תחומי החיים. אין לי ספק, כמו כן, שהוא יזהר מעתה, כדי לא להגיע לאותו המצב שוב, ושהוא יעשה כל שביכולתו לחזור לעניינים, ואני מכבדת את הקפדתו על הימנעות מהאשמת הקרבן. אבל הריאיון הכל כך צפוי, שגם לולא התקיים ניתן היה ליצור אותו מטקסטים שקיימים ברשת, ולמעט סיפור אחד על טיול עם בתו – לא נגוע בשום דבר אישי ש"נדבק" לשביט ומסיר את תחושת ה"טפלון" שהוא מעורר ובוודאי שלא יצר תחושת נינוחות לגבי השינוי המהותי שעבר.

יש מצב טוב שעוד נשמע על הסיפור הזה, ולאו דווקא טובות.

אורית קמירארי שביטהטרדה מיניתחנה בית הלחמי