חוק הפונדקאות: גם ללהט"בים נמאס להיות פראיירים

יש לי תחושה שבשנים האחרונות הדבר שהכי מאפיין ישראלים הוא הפחד לצאת פראיירים. זה קורה כשממתינים בתור, כשיש מבצעים, כשעומדים בפקקים בכבישים ואלה רק דוגמאות בנאליות. ועושה רושם שחברי הקהילה הלהט"בית, אליה אני שייך, הופכים סופסוף לישראלים בכל רמ"ח איבריהם.

הנה, גם אנחנו כבר לא מוכנים להיות פראיירים. מדינת ישראל ממשיכה לחוקק חוקים המפלים, גם אם לא בצורה מכוונת, את אותם אנשים המוכנים להעניק כל כך הרבה רק כדי לשמוע את המילה "אבא" או "אמא".

אני לא מנסה לחזור על המשפטים השחוקים בכל הנוגע לכך שאנו משלמים מיסים כמו כל אזרח במדינה, וששירתנו בצבא ושפוליטיקאים אוהבים רק לדבר על הסובלנות כלפי  העדפות מיניות שונות אבל בפועל לא עושים כלום. אבל אני כן רוצה לדבר על הזכות, שלא לומר הצורך הטמון כמעט בכל אחד ואחת מאתנו להיות הורים. דבר הטבוע בכל אורגניזם בטבע ובוודאי במין האנושי.

גם אני, כשהייתי בשנות העשרים לחיי, חשבתי שילדים הם אזיקים, כבלים ואין סיכוי שאוותר על החופש שלי ואשתעבד עבור יצורים קטנים. אבל הדברים משתנים, וכאמור, כנראה זה היצר המדגדג בתוכנו שחזק יותר מהכול. אנחנו חיים בעידן שבאמת מאפשר לנו להגשים כל כך הרבה חלומות, שנראו בדיוניים עד לפני זמן לא רב. אנשים יכולים להיראות כפי שהם רוצים, לנסוע לכל מקום על פני הגלובוס (ומניח שבעתיד גם מחוצה לו) וכן –גם זוגות הומואים, שבעבר הסתכלו עליהם ועל משפחותיהם, ספק בחמלה ספק ברחמים, כ"מסכנים" כי "כבר לא יהיו להם ילדים", יכולים להנפיק דור המשך ולהיות הורים.

היום, לשמחתי הרבה עד אין קץ (וזו באמת לא קלישאה), בן זוגי ואני חובקים שני ילדים מדהימים. אבל הדרך לשם לא הייתה קלה ולפעמים מרגיש שהמסע המפרך עדיין לא מסתיים, גם לא בבועה התל-אביבית של שנת 2018.

אני זוכר שכבר בתחילת הקשר, העניין להפוך להורים היה מרכזי אצלנו. לשנינו היה ברור שחשוב לנו לגדל ולטפח תא משפחתי משלנו. כזה שלא תלוי באף גורם אחר. כזה שחלמנו עליו מאז ומתמיד, רק עם אבא ואבא. החיבור לחברת "תמוז", המתווכת ומסייעת בהליכי פונדקאות בחו"ל היה מיידי. העניין הוא שלמרות שנראה תמיד בסדרות טלוויזיה שנורא קל להיכנס להריון, המציאות קצת שונה. לקח לנו למעלה משלוש שנים עד שהחלום שלנו קרם עור וגידים וקיבלנו את שי – המתנה הראשונה שלנו. הסבלנות בהחלט השתלמה, אבל היא הייתה כרוכה בטלטלות כלכליות ובעיקר רגשיות מאוד קשות בשל ניסיונות ואפילו הריונות בשלבים מתקדמים שכשלו. ולכן החלטה על ילד נוסף התקבלה מהר מאוד.

כל הריון מלווה במתח וחוסר וודאות. אבל כשמוסיפים לזה את ממד הריחוק מהפונדקאית ותהליך ההיריון עצמו וגם לאחר מכן, כשאתה נמצא הרחק מהמשפחה ובעיקר מהבית, הדבר קשה עוד יותר. בארץ הורגשו לאחרונה רעידות אדמה בעוצמה של 3.5 או 3.9 בסולם ריכטר. כל אלו שהרגישו את הרעידות האלה מוזמנים להכפיל ולהבין את תחושת הפחד והאימה. לפני קצת למעלה משלוש שנים, מצאנו את עצמנו עם ילדה בת פחות משנתיים ותינוק בן עשרה ימים מזועזעים מרעש בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר שפקד את נפאל. ללא חימום, ללא ביטחון לגבי אספקת מים נקיים לצורך הכנת תרכובת תחליף חלב אם ובעיקר בחוסר וודאות מתי נחזור הביתה. אני מאמין שבזכות הרעש התקשורתי, ורוצה להאמין שגם בזכות הסיפור האנושי, זכינו לתמיכה וגם הובאנו הביתה מוקדם מהצפוי. אני לא מתכוון להיות ציני, ואני בהחלט מודה לשר הפנים בזמנו, גלעד ארדן, ולמד"א. אבל לפעמים יש תחושה כי בסופו של דבר זה חלק ממסע יחסי ציבור. אנחנו נתקלים בצורך להסביר את עצמנו ואת ההרכב המשפחתי שלנו בכל פעם שאנו מגיעים למוסד ממשלתי.

יחד עם זאת, אנחנו באמת ברי מזל. הקמנו משפחה ואנחנו גרים בשכונה ובעיר שמשפחות מסוגים שונים הן דבר שכיח. אולם על מנת להגיע לשוויון מלא, אין סיבה שנאלץ לקחת שיקולים נוספים לגבי הבאת ילדים ובוודאי שלא לגזור על עצמנו גלות של לפחות חודש במדינות זרות. מגיעה לנו הזכות המלאה כמו כל אחד אחר לממש את עצמנו, או לפחות לקבל את ההזדמנות הזו.

במדינה ששמה לעצמה את הילודה והריבוי הטבעי כאחת המטרות, מדוע כשזה מגיע ללהט"בים, המדיניות משתנה? ומדוע מתעסקים כל הזמן בהחרגות ובתיקונים שפוגעים דווקא בנו? האם זהו הנושא הכי בוער כרגע? אולי פספסתי משהו והסוגיות המדיניות והכלכליות נפתרו?

אנו שומעים חדשות לבקרים על הורים סטרייטים שמתעללים בילדיהם ואף שולחים אותם אל מותם. מי מעז לומר שההורות שלנו אינה ראויה? מנין האומץ לומר לנו שאנחנו שונים מרוב האוכלוסייה? כנראה שכל אותם אנשים לא שמים לב למהפכה שמתרחשת לאט-לאט או אולי בגלל שהם מפחדים מהמהפכה שמתפשטת ברחבי הארץ. במקביל להפגנה שתתקיים במוצ"ש למען שוויון זכויות בפונדקאות גם ללהט"בים, מתקיימים השבוע מצעדי גאווה בחדרה ולראשונה גם באשקלון. זו כבר לא איזו גחמה של מדינת תל אביב או קומץ אנשים. מדובר בציבור שלם שצובר תומכים ורואה ומכיר את הדברים הנפלאים שגם אנחנו יודעים לעשות. בין היתר, להיות הורים מעולים. לפחות.

 

לעמוד ההפגנה במוצ"ש

הומואיםהורותהקהילה הלהט"ביתלהט"בפונדקאות