מחאת הפיג'מות: איך הסכמתי לסקס אם ישנתי?

במהלך השנים האחרונות שינה המאבק הפמיניסטי בישראל את פניו ואת אופיו. אחרי שנים של דשדוש במקום, פרץ לקדמת הבמה נושא האלימות המינית בחברה וההכרה כי מדובר בתופעה חברתית, לא במקרים פרטניים ושזה לא "קרה רק לך" אלא ל"אחת מתוך אחת".

כאשר נשים התחילו להחשף, לדבר על הנושא בפנים גלויות, התברר פתאום שהתופעה המושתקת נמצאת בכל מקום: בכל רחבי הארץ, שכונה מושב או קיבוץ, בכל מצב סוציו-אקונומי, בכל עדה, בבתי החולים, במשטרה, באקדמיה, אנחנו כנשים חשופות אליה בכל מקום. היא כבר לא תופעת שוליים של סימטאות חשוכות בשעות לא שעות באיזור המפוקפק של העיר הגדולה והמסוכנת. אין מקום בו אלימות מינית אינה קיימת.

גל של נשים הרימו ראשן ותבעו את זכותן לכבוד, כבוד שינתן ל"לא" שלהן. לסירוב שלהן ואוטונומיה על גופן ששייך להן בלבד ונדמה היה שהדיון נמצא שם, בשאלה אם הוא מפסיק אחרי שאת אומרת לא, ואם הוא לא מפסיק, אז מה?

אבל הדיון הכל כך בסיסי הזה על הזכות לסרב ליחסי מין באמירת "לא" חטף סטירת לחי מהדהדת מרשויות המדינה בהחלטה אומללה לסגור את התיק נגד המתרגל אשר משה מאוניברסיטת תל אביב שחדר, לדבריו, אל סטודנטית באוניברסיטה בשעה שישנה. התיק נחקר במשטרה והועבר לפרקליטות וזו בצעד חריג זימנה את אשר משה לשימוע כדי לשמוע את גרסתו לאירועים במטרה להסיק האם יש סיכוי להרשעה.

תוך עקיפת מנגנוני השיפוט המוסמכים, הגיעה הפרקליטות למסקנה התואמת לגרסתו של המתרגל, שכיוון שהסטודנטית ישנה, סבירים דבריו שלא ידע שאינה מסכימה לחדירה. כלומר, שבאופן כללי בחברה הישראלית אדם ממוצע וסביר יכול להניח שאישה ישנה, עמה יש לו קשר אפלטוני ולא רומנטי אין שום צורך לשאול או לדסקס איתה יחסי מין בינהם, אפשר במחילה בעודה ישנה, פשוט לגשת לענין.

בהחלטה לסגור את התיק ביטלה הפרקליטות במחי יד את חוקי מדינת ישראל, תקדימים שונים, בין השאר של בג"צ ומחקה מספר החוקים את כל שאלת ההסכמה. בסגירת התיק הזה הפרקליטות קיבעה תפיסה שהיא שערוריה, אפשר ומותר להניח שכל אישה מעונינת במין עם כל אדם ערה או ישנה, בהכרה או לא, עד שיוכח אחרת. אין צורך לשאול להסכמתה.

אך שינה אינה הסכמה. העובדה שאדם ישן אינה מאפשרת לנו, לדידה של הפרקליטות, לבצע פה כל פשע או עוול אחר. אין גנב שיכול לטעון שכיוון שבעל הבית ישן, הניח כי הוא מעונין שיכנס דרך חלון המרפסת ויקח את כרטיסי האשראי שלו. האם בזמן שמנכ"ל ישן עובדי החברה רשאים לפתוח את הכספת ולחלק לעצמם דיבידנד בהנחה שלו היה ער היה מחלק להם מרצון? חותם להם על העלאות שכר? אבל הפרקליטות בתוך עמה היא יושבת וכך גם עובדיה, הם משקפים תפיסות בציבור והלך רוח בעייתי שרואה באלימות מינית פשע ללא קורבן או משובה, הם נסחפים להגדרת ה"חיזור" ומאמצים גישה מקילה הנובעת מעולם הערכים הקלוקל שלהם עצמם. עולם ערכים של החברה שלנו בישראל. חברה אלימה וגברית שמאמצת נרטיב שבו כל אישה מעונינת במין עם כל גבר בכל מקום ובכל זמן או שלכל הפחות, צריכה לסבול אותו בשקט. לא לעשות סיפור. לא להיכנס להיסטריה. לותר. לזרום. ומיותר שתענה אם היא רוצה או לא.

אבל במקום כזה אני שואלת מה זה אומר על אמות המידה שקובעת הפרקליטות והרף הגבוה שהיא מעלה שוב ושוב המונע מנשים להשיג צדק ולנו כחברה להיות בטוחים מפני אלימות מינית? זה מדאיג אותי מאד. הרי זה אומר שיש אי שם אנשים ממערכת החוק והצדק, הממונים על הסדר הציבורי שלא רואים מחסום או מניעה לכך שיחדרו לאישה ישנה שאיתה אין להם קשר רומנטי פשוט מפני שהם רוצים בכך והיא נמצאת בהישג יד. הם חושבים שזה לא אונס לפי הגדרות מדינת ישראל. זה עושה אותם משהו שהוא לא פרקליטים, אלא אנסים בעצמם ולו במשאלת לב. סייענים. "משת"פים", אם תרצו. הם לא יותר טובים בעיני ממי שמחזיק את זרועותיה של אישה ומרתק אותה בזמן שמישהו אחר מבצע את האקט.

אבל הסיפור שהם מספרים על נשים וגברים אינו מקובל עלי. אני מכירה גברים רבים שלידם אלך לישון בטוחה ושקטה ואני לא מוכנה שמוסד במדינה יאשר להם לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת ומה שמעולם לא היו עושים לחבר אמת שנרדם. אני יודעת שיש רבים כמוהם שחושבים שהחלטת הפרקליטות היא מעשה נבלה שמתיר את דמינו, פשוט כך.

לכן, יחד עם תא הסטודנטיות "תל אביביות" והיו"ר הדר שגיא ארגנתי מסיבת פיג'מות המונית הערב מול קרית הממשלה. אם השלטון חושב שסביר שגבר יחדור לאישה ישנה רק כי הוא רוצה בכך, וזה כל מה שחשוב,  נספר להם שהאדם הסביר יודע ומבין שזו חרפה. נתכנס נשים וגברים יחד, חברים וחברות, נציב גבול ונאמר שאנחנו לא מקבלים את התפיסה שהפרקליטות מנסה להשריש ונילחם בכל הכח כדי שנשים עבור הדבר הכל כך פשוט הזה, שישאלו אותנו אם אנחנו מעוניינות במין ויתנו לנו את הזכות הבסיסית גם לומר לא.

 

לעמוד המחאה

אונסאלימות מיניתהפגנהיעל שררפרקליטות המדינה