סגירת החינוכית: לא רייטינג ולא תקציב הכריעו את הכף, אלא מלחמות על כוח ואגו

מאז אתמול הפייסבוק שלי מוצף בהספדים לחינוכית. בין הדיונים הרבים על הטלויזיה ואיכותה בימינו, ההתלבטות עם התאגיד "כאן" הוכיח שהוא יכול להתמודד עם היקף ההפקה, המיומנות ואיכות הטכניים בהתחשב בכוח האדם האפסי שהוקצב לענין ושפע קטעי היוטיוב, בלטו טיעונים של מיעוט שהצדיקו את ההחלטה.

קראתי בעיון את הטיעונים שלהם והבחנתי שהן לא מגובות אפילו על ידי האנשים שהחליטו לסגור את החינוכית. נדמה שהערוץ נסגר מכוח האינרציה ולא משום סיבה רציונלית או מוצדקת ולא הייתי יודעת את זה אילולא, למזלי, הגשמתי חלום ויצא לי להצטרף באיחור לאחד הפרויקטים השאפתניים והמקסימים שנוצרו כאן במדינה.

קיבלתי טלפון. יש שיחות שזוכרים. המפיקה על הקו הסבירה לי שהחינוכית יוצרת סדרה על היסטוריה נשית ושהם מבקשים להשתמש בחומרים של הפרויקט שאני מנהלת "רחוב משלה" העוסק בהנצחת נשים במרחב הציבורי. אמרתי כן, ובמהלך השיחות הראשוניות ביננו הבנתי שהסדרה תלווה בקריין או קריינית. כשהם רק התחילו לחשוב להחליף את הקריינות במנחה, באקט של טירוף או חוצפה הצעתי את עצמי. אמרתי שהחומרים הם שלי ואני מבקשת לפחות לנסות ולהפתעתי הם הסכימו איתי.

ככה מצאתי את עצמי מצטלמת לפינה קבועה בתכנית עתידית של החינוכית כשאני מדברת על נשים מפתיעות, מדהימות שנמחקו מההיסטוריה ולא זכו להנצחה ראויה. השמועות על סגירה נדמו לי אז מגוחכות כל כך. מופרכות. הרי אנחנו מצלמים סדרה חדשה לחלוטין, סימן שזה לא יכול להיות.

קסם קרה שם. הבטתי על האנשים האלו עובדים והתרשמתי עמוקות מהמחויבות שלהם לחינוך. בלי קלישאה, בלי העמדת פנים, בלי ציניות. הם רצו שמה שהם עושים יהיה טוב והיו מלאים בגאוות יחידה. ביקרתי במשרדים שלהם והם היו צנועים כמוהם. נכנסתי לחדר האוכל שלהם ועלו לי זיכרונות מקיבוץ. הם היו יעילים בצורה מופלאה, זריזים ומנוסים, תכונות שאולפני טלוויזיה אחרים יכולים רק להתקנא בהן. היה ברור לגמרי שהאנשים האלו מכירים שנים, מסוגלים ויודעים לעבוד בצוות, לא מבזבזים זמן על קשקושים ואגו אבל יודעים טוב מאד גם ליהנות. בניגוד לצוותים אחרים שפגשתי שהורכבו טלאי על טלאי עד הוק שהיו אולי מצוינים גם הם באופן אישי, פה הייתה תחושה לגמרי אחרת. אף פעם לא פגשתי אנשים יותר שמחים. זה היה כמעט מוזר. הם היו משפחה ממש.

וזה לא שאני חושבת שהשיקולים האם לפטר אנשים צריכים להיות מבוססים על מידת ההנאה שלהם מהעבודה רק שכאן הכל בא לידי ביטוי בתוצרים שלהם. תוצרים שאין להם תחליף בעידן של רייטינג וציניות שבו אף אחד לא יטרח להעסיק מישהו שינקד את הטקסט למנחה ויוודא שהוא מדבר בעברית נכונה. עידן שבו מתרכזים יותר באיכות הכתיבה מאשר במלתחה של המנחים וחולצת פסים אחת יכולה לככב גם שלושים שנה. התמורה הייתה שווה את המחיר. למרות הטוקבקים הידעניים, לא רייטינג וגם לא תקציב הכריעו כאן את הכף, אלא מלחמות על כוח ואגו.

כל הטענות על בזבוז ומשכורות מופקעות והסדרי עבודה מופרכים הם דמיונות שקיימים רק במוחם של הטוקבקיסטים. הפוסטים הארוכים על רה-אורגניזציה בתחום התקשורת מתעלמים מכך שהטלוויזיה החינוכית היא יחידה השייכת למשרד החינוך, או שהם אולי בורים מכדי לקרוא את הערך שלה בויקיפדיה. היא מעולם לא היתה ערוץ טלוויזיה מני רבים אלא תחנת שידור ציבורית מיום היווסדה, הראשונה שפעלה בארץ. הסגירה שלה היא ביטול שירות שהציבור קיבל בחינם שהיה מצוין גם במונחים בינלאומיים, חוליה אחרונה בקיצוץ זוחל מתמיד של השירותים לאזרחים שקורה כאן כבר עשרים שנים.

היה לי מזל שאיכשהו השתחלתי פנימה בקצה הדרך אל תוך הפרק המפואר הזה בהיסטוריה וזכיתי עם "בדרכה" להופיע על המרקע בערוץ ממש עד הרגע האחרון לפני שהשקופית הכחולה שברה לי את הלב. כילדה לא יכולתי אפילו לחלום שאהיה חלק מהמפעל המפואר הזה שכולו ציונות במובן הכי טוב ויפה של המילה, עשיה ערכית אמיתית עם אנשים שנשארים בחיי וממשיכים איתי הלאה. ובסופו של יום למרות המגיבים הרעשנים, הטוקבקים של 'אחד שיודע' וההאשמות המופרכות, האמת היא שהחינוכית נסגרה בלי הסבר וגם בלי שום סיבה טובה. לנו עוד הייתה הזדמנות ליהנות ממנה אבל מעכשיו מי שיהיה אחראי על שידור חינוכי יהיה התאגיד. אני חייבת לומר שהמחשבה הזו מפחידה אותי מאד.

חינוכיתיעל שרר