הגיע הזמן שהכוכבות שמתנגדות לתנועת 'Me Too' יפסיקו לדבר

מבין שלל הברכות שהביאו עלינו השינויים בעולם הבידור בשנה האחרונה מבליחות מדי פעם אמירות ושמועות גועליות, רוויות האשמת קרבן והקטנת המעשים, שחולשות במהירות שיא על פני האינטרנט ומצחינות את החלל במשב ריקבון מוסרי. ומתוך כל אלו זן אחד של מפגעים חורה לי במיוחד. לא המתעלמים, לא המכים-על-חטא שידעו ולא סיפרו, אלא הנשים. מדי כמה חודשים מפציעות דמויות נשכחות (או זכורות) מעולם המדיה ומסבירות למה MeToo דווקא פוגעת בנו, מחריבות בהינף-יד את תוצאותיה של תנועת הסולידריות הגלובלית הזו.

האחרונה שבהן היא לינדזי לוהן. הכוכבת התראיינה לעיתון בריטי ולמרות שבהתחלה אמרה שאין לה מה לומר בכלל על התנועה, בהמשך הסתבר שדווקא יש לה. "את הופכת את זה להיות אמיתי כשאת מגישה תלונה במשטרה", העירה, ואז המשיכה והודתה "אני הולכת לשנוא את עצמי על זה, אבל אני חושבת שכנשים חזקות יוצאות נגד הדברים האלה, זה גורם להן להיראות חלשות. יש גם נשים לא מוכרות שעושות את זה בשביל תשומת לב", הוסיפה באותו עניין. רק אחרי שזכתה השחקנית לקיתונות של ביקורת קשה על האמירות האלו, היא התנצלה.

שני מקרים בולטים אחרים עלו לי בזיכרון כמעט אוטומטית כשראיתי את החדשות על לוהן. המקרה הראשון הוא של דונה קארן, שיצאה להגנתו של הארווי ויינשטיין ימים ספורים לאחר צאת התחקירים עליו. קארן, מעצבת אופנה במקצועה, כידוע, בחרה לגנות נשים שמתלבשות באופן חשוף, ושאלה "מה אנחנו מבקשות? האם אנחנו מבקשות את זה?". מאוחר יותר התנצלה מספר פעמים, וטענה בכל פעם שלא מדובר בעמדותיה ושאמירותיה לא משקפות את מה שהיא באמת חושבת ומרגישה. לא ברור, אם כן, מהו המינוח הרפואי המתאים לתאר את הקצר בתקשורת בין הלשון לבין המוח של קארן, אבל כנראה שצניחת מניית החברה שלה בעקבות האמירות הללו החזירה את הגוף לתפקוד תקין.

 

דונה קארן. צילום: shutterstock

המהלומה הנשית השנייה הגיעה בדמות מכתב של מאה נשים צרפתיות מתחומי הבידור, הפרסום והאקדמיה – הבולטת שבהן היא השחקנית הצרפתייה קתרין דנב – שטענו שהלך הרוח הנוכחי עבר את הגבול. הן פתחו בדיסקליימר וטענו שהן מסכימות שהתעמרות על רקע מגדרי עם קונטקסט מיני במקום העבודה, כמו גם אונס, הם פשעים (תודה), אבל שפלירטוט במקום העבודה הוא בסדר גמור ושהן לא מעוניינות להשרות אווירה של פחד ולחסום את החירות המחשבתית והרגשית במקום העבודה. הן מחו על כך שנגיעה בברך, שיחות אינטימיות באירועים מקצועיים והודעות טקסט בעלות אופי מיני שלאו דווקא מוסכמות על שני הצדדים – כל אלו אינם שווי ערך למעשים של ויינשטיין ודומיו, ואינם עילה לרדיפה תקשורתית וחברתית עד כדי פיטורין. המכתב התפרסם ב"לה מונד" הצרפתי ובחברה אנטי-פוריטנית כמו זו של המדינה המערב-אירופאית עוד ייתכן שניתן לנהל דיון באשר לגבולות הפמיניזם, אבל העניין התקשורתי העולמי במכתב העלה שאלות קשות אצל נשים ממדינות אחרות.

קתרין דנב. צילום: shutterstock

סיפורים מסוג אלה הם רעילים במיוחד, כי מדובר בדעות של נשים. במאבק על שוויון מגדרי, כל אמירה כזו היא נכס מונומנטלי לקבוצה שלמה של אנשים שעדיין לא מבינים על מה המהומה. את לוהן וקארן ודנב כדאי לשאול – 'מה אכפת לכן?' אם אתן נהנות מנגיעות ופלירטוטים, עדכנו את סביבתכן ותוכלו לקבוע גבולות שונים, זו בדיוק המטרה. כולנו מנסות יחד לקבוע מחדש כללים שמתאימים לכלל הציבור, ולא רק לבעלי הכוח והשררה. כשנשים מוחות על רצונות של נשים אחרות נוצרת סביבה רעילה, חוסר תיאום וכאוס שלא מקדם אף אחד מאיתנו קדימה.

ובאשר לאווירה האגרסיבית שהן מפנות אליה ומזהירות ממנה: נשיא ארה"ב לשעבר ג'ון קנדי, שאולי לא ייזכר כפמיניסט הדגול בהיסטוריה, טבע פעם את המשפט "כשאנו מנסים להשתיק מהפכות שקטות, אנו גורמים למהפכות אלימות". מי שיצרו את התנועות Me Too ו-Time's UP הן לאו דווקא הנשים שביקשו שוויון, אלא הגברים שדחו אותו. ההתפרצות הכועסת שחווינו בשנה האחרונה היא פרי של השתקה והקטנה, ואם נשים ייקחו חלק בפרקטיקה הזו הן רק יעוררו עוד יותר כעס ויחריפו את תגובת הנגד. העובדה שאתן לא רואות את הפשעים במו עיניכן, לא אומרת שהם לא קיימים, וכשאתן בוחרות לצאת באמירות פרובוקטיביות, בין אם זה בשביל כותרות ובין אם זה מכיוון שאתן עדיין לא בטוחות בעמדתכן, אתן מקפיצות את כולנו עשרה צעדים אחורה. כרגע, אין אף טיעון מנצח שיוכל להתעלות מעל הבקשה לביטחון ולשוויון, וכל מי שדורשת אותו עושה זאת גם בשביל מי שעדיין לא. חברה שוויונית לא אמורה להיות מתנה אלא זכות, ושיתוף פעולה של נשים עם דיכוי הוא לא זכות, אלא עוול. אולי הן מקוות שלצדד בבעלי הכוח יעזור להן בתעשייה, אולי הן מאמינות שהן מושיעות חפים מפשע, ואולי הן פשוט חושבות בקול רם. על כל פנים, תמו הימים בהם נדרשנו להפגין סובלנות. אם אין לכן משהו חכם, מועיל, מסייע או סולידרי לתרום לשיח, עדיף לעצור ב"אין לי כל כך מה להגיד על זה".

#MeTooהארווי ויינשטייןהטרדות מיניותפמיניזם