ממיכל אנסקי ועד מיכל צפיר: יש נשים שפמיניסטיות אוהבות לתקוף

"מצאתי את הנוסחה. אני אמא טובה, אני נוסעת בעולם, אוכלת למחייתי, ועדיין מצליחה להיכנס למידה 26. ושלא ישנאו אותי בבקשה, זה לא גנים, זה אינספור בחירות שאני עושה". הציטוט הזה, מתוך ריאיון של מיכל אנסקי למגזין "לאישה" היה הטריגר שגרם לעשרות נשים לתקוף את כוכבת מאסטר שף ולהאשים אותה באנטי פמיניזם, ניתוק, אטימות, עידוד הפרעות אכילה ומה לא. החוקיות הזו אף פעם לא ברורה – יש נשים שלא משנה מה הן יעשו או יגידו, הן יהיו המאמי הלאומית ויש נשים שלא משנה מה הן יעשו או יגידו – הן יחטפו "שיטסטורם" מנשים אחרות. למה? ככה.

בעיניי, הרעש סביב הריאיון של מיכל אנסקי למגזין "לאשה" הוא הפגנת אלימות. חד משמעית. כמה אירוני שרדיפת הרשת הזאת התרחשה בסוף השבוע הארוך האחרון, במקביל לקמפיין #לאהתלוננתי וההזמנה להשתתף בפלאשמוב להחשכת תמונות הפרופיל כדי למחות נגד אפליית נשים. אותן נשים, שמתהדרות בנאורות שלהן, שחרטו העצמה על דגלן, שדורשות מגברים להפסיק להתעלל, להטריד ולתקוף, פוגעות באותן אצבעות על אותה מקלדת באישה אחרת רק כי היא העזה לומר משהו שהוא לא לרוחן.

האם זו צביעות? לא בהכרח. זה פשוט עולם המונחים שבנינו בעצמנו ובחרנו להסתגר בתוכו. במחסן המילים של המוח שלנו ההגדרה של אלימות היא רק מכות רצח, ירי או דקירה בסכין. גבר יכול להטריד אישה רק על רקע מיני ואם הוא סתם בריון שהציק לך ואת ניסית להדוף אותו ונאלצת לצעוק "הטרדה", אסור לך, כי את פוגעת במוטרדות "אמיתיות" ולכן מגיע לך שיימינג מנשים אחרות. בתעופה יש מושג כזה – "ורטיגו", מצב בו הטייס נכנס לסחרור ומפסיק להבדיל בין כיוון השמים לכיוון הארץ. כשנשים שמצדיקות תקיפה תוקפות בעצמן אישה אחרת על היותה שונה מהן, זה ורטיגו פמיניסטי.

אותן נשים שכותבות יום אחרי יום על העצמה ונאורות, קוראות לעצמן פמיניסטיות ודורשות לעצור מטרידנים, תוקפים ורוצחים, הן אלימות בדיוק כמוהם. לא, הן לא דוקרות או יורות במישהי. אבל הן כבר חזק בתוך הסחרור ומטילות עליה דליים של רעל וירטואלי. והן לא רק זורקות רעל בעצמן, הן גם מדליקות אחרות שרק מחפשות עוד מטרה נוחה להתביית עליה. במקרה של אנסקי זה היה להיכנס בה על זה שהיא רזה מדי, אוכלת בתאווה גדולה מדי על המסך, לובשת ביקיני בגילה המופרז, והכי נורא – שהיא אמא שיודעת לאזן בין משפחה לקריירה ועוד. חשבתם שרעל וירטואלי לא יכול לפגוע? טעיתם.

מיכל אנסקי במגזין לאישה. צילום מתוך אינסטגרם.

יש נשים שנולדו כדי להיות המאמי הלאומי. הקונצנזוס. הן יודעות מה בדיוק להגיד, איך להיראות, מתי להרזות, מתי להשמין, באיזו שמלה או ג'ינס לצאת ממחלקת היולדות אל מצלמות הפפראצי ויש נשים שלא. אני לא מצליחה להבין את החוקיות. אותן נשים תמיד מושכות אש, לא ברור מאיזו סיבה. רינה מצליח – כי היא לא רוצה ילדים. עדן הראל – כי הביאה יותר מדי ילדים. קרין גורן – כי היא שמנה ומעיזה לאכול על המסך. מיכל אנסקי, בר רפאלי, דנה ספקטור, אסתי גינזבורג, מיכל צפיר, אופירה אסייג, מארינה מקסימיליאן בלומין והרשימה עוד ארוכה. הנשים האלו סופגות אלימות באופן כמעט יומיומי, או בכל הופעה תקשורתית שלהן וכל מי שסביבן אוהב לשנוא אותן, במיוחד נשים אחרות, והן לא יחסכו מהן את זעמן הצדקני והאלים. כן, זו אלימות פר אקסלנס.

להקות אלימות של נשים בוחרות לעצמן את הקורבן הבא ומתחילות לדקור אותה. וירטואלית, עם אצבעות על המקלדת. מה שאגב, כואב לא פחות ואפילו יותר לפעמים. ואז הן עושות הפסקה בשביל קמפיין העצמה תורן. הן לא אלימות by the book, לא לפי ההגדרה החברתית המקובלת בעידן שלנו. הן אפילו לא צריכות לתקוף במסווה. נגמר העידן של פאסיב-אגרסיב, הממזרות שינו את הכללים גם כאן.

"היא פשוט מאד טיפשה", כתבה על מיכל אנסקי אישה שעד אותו רגע הערכתי מאד וראיתי בה דוגמא, ומעין סמן פמיניסטי. אותה אישה אכזבה אותי מאוד כי באותו הרגע הבנתי שגם היא אלימה. אגב, אני בספק אם היא או כל חברותיה מבינות את זה ואני מקווה שאם יום אחד ייפול להן האסימון והן יבינו, כשזה יקרה הן הולכות להתבייש מאד בהתנהגות שלהן.

"אבל מה? זאת בסך הכל ביקורת לגיטימית", יענו לי עכשיו. לא. ביקורת צריכה להיות מבוססת. כשאישה כותבת על אישה אחרת שהיא טיפשה, מפונקת, חסרת כישרון או מוגזמת רק כי אותה אישה שונה ממנה, זו לא ביקורת. זו רשעות וזו אלימות. אנחנו יכולות לארגן אינסוף קמפיינים, האשטאגים, פלאשמובים, מצעדים, מרוצים, משחים ומטסים – אבל עד שלא נפנים רגע כמה אנחנו יכולות להיות אלימות אחת כלפי השנייה, שום דבר לא יעזור למגר את האלימות, את ההטרדות, את התקיפות ואת שאר ההסללות.

אופירה אסייגדנה ספקטורמיכל אנסקיפמיניזםפמיניסטיותריאיוןרינה מצליח