לרונאלדו יש צד אפל שהילד שלי לא צריך להכיר

שבועיים עברו מאז חשפה קתרין מיורגה ב-"דר שפיגל" כי כוכב הכדורגל כריסטיאנו רונאלדו אנס אותה, לטענתה, במלון בלאס וגאס בשנת 2009 וכבר הצטברו ככל הנראה עדויות של שלוש נשים נוספות הטוענות כי רונאלדו תקף גם אותן. בינתיים, בניגוד למה שקרה בתעשיית הקולנוע האמריקאי שהוקיעה אנשים כמו מפיק הסרטים הארווי ויינשטיין או קווין ספייסי שתקף מינית גברים, רונאלדו ממשיך לשחק כדורגל וחוזי הפרסום שלו טרם בוטלו, נכון לעכשיו. הפרשה, סביר להניח, תלווה את כולנו עוד הרבה בתקופה הקרובה. כחובב ספורט ניסיתי להסתכל על הנושא מרחוק אבל זה בלתי אפשרי, כריסטיאנו רונאלדו נמצא אצלי בבית ואם יש לכם ילד קטן שאוהד כדורגל, סיכוי רב שרונאלדו הוא גם חלק מסדר היום שלו.

רועי ווסט ובנו יובל. צילום ביתי

כמה ימים לפני שהתפוצצה הפרשה, במסגרת הפינוקים של חג הסוכות, יובל, בני בן ה-8 ואני צפינו בטלוויזיה עד לשעות המאוחרות של הלילה, במשחק של יובנטוס נגד פורזינונה בו כריסטיאנו רונאלדו כבש. השמחה שהחלה בסלון לא הייתה רגעית. יובל, כמו גם חבריו אוהדי הכדורגל, אוהב לעשות חיקויים של חגיגות השערים של השחקנים השונים. ליום ההולדת האחרון הוא אפילו קיבל חולצת נבחרת פורטוגל של רונאלדו וזו נשלפה מארון הבגדים לטובת יום בבית-הספר, כי בהפסקות הם משחקים כדורגל ויובל, כמו חבריו רוצה להיות לבוש בהתאם. רק כדי להבין, החבורה קבעה כי כל אחד מהם יגיע לבוש עם חולצת שחקן כדורגל ושמותיהם האמיתיים הופקעו במהלך המשחק לטובת ניימאר, מסי וכמובן רונאלדו.

אני זוכר את עצמי בתור ילד, גם לי היה שחקן אייקוני. אלי אוחנה, בשעתו כוכב בית"ר ירושלים, הוא השחקן שבזכותו התאהבתי במשחק. החוויה הזו היא תמימה, כיפית וזכורה לי עד עכשיו. אפילו שהתבגרתי ואוחנה של היום לא תמיד מתחבר לי עם מספר 11 בצהוב שחור של שנות השמונים והתשעים, אוחנה של אז, של הילדות, גרם לי במשך תקופה לא להתקרב לספר במטרה שתהיה לי רעמת שיער דומה לשלו. גם אני חגגתי שערים שכבשתי במשחק עם חברים בשכונה ובבית הספר באותן תנועות ידיים שעשה אלי אוחנה. באותם ימים זה היה כל עולמי. אז למה לקלקל ליובל את מה שאני כל כך אהבתי כחוויה? ומצד שני אתה נכנס לבית הספר ורואה הרבה מאד 'רונאלדואים' קטנים ויודע שכריסטיאנו רונאלדו הוא יותר מסתם חולצה.

כאבא אני מתלבט הרבה בעניין. יש הרבה מאד ילדים שרואים בכוכב הכדורגל מפורטוגל דמות לחיקוי, אז אולי צריך לספר משהו? בכל זאת יש כאן הזדמנות לעשות משהו חינוכי לחיים. משהו עם ערך שישבור אולי את התמימות לגבי כוכב הכדורגל מפורטוגל. יש מספיק שחקנים אחרים שהוא אוהב ונדאג לו לחולצה אחרת, כי הרי חלק מהחובה כהורה, היא להתמודד עם סיטואציות פחות נוחות, לא לברוח מהן. בעיניי, דמות להערצה לא יכולה להיות כזו שנוהגת באלימות, אז למה שלא אנחיל את התובנה לדור הצעיר בבית? האם זו לא חלק מהמחויבות שלי בתור הורה? האם לא צריך לתת את הקרדיט לילד בן שמונה שאם אספר לו כיצד התנהג כוכב הכדורגל האהוב עליו, הוא מספיק חכם כדי שיוכל בעצמו לראות את כריסטיאנו רונאלדו באור אחר פחות חיובי ולבחור לעצמו שחקן כדורגל אחר בתור דמות לחיקוי?

יובל ווסט. צילום ביתי

יכול להיות שאני עושה טעות, אבל למרות השאלות הקשות החלטתי להמשיך להגן על הבן שלי. אם אספר, יובל ישאל שאלות שאהיה חייב לענות עליהן ובינינו, הפרשה היא לא מהחומרים שנועדו לילדים בגיל שמונה. ככלל אני מעדיף, איפה שרק ניתן, לתת לו ליהנות מהפריבילגיות הגדולות שיש לילדים, ולאפשר לו עדיין להיאחז בתמימות ובדמיון, אלו שמלכתחילה מאפשרים לו בהפסקות בית הספר לכבוש שערים, לחגוג, להרגיש ולדמיין שהוא כריסטיאנו רונאלדו לדקות ספורות. אני לוקח בחשבון שיובל עשוי להיחשף לצד האפל של רונאלדו מחברים בבית-הספר שיש להם אחים גדולים יותר ואולי יהיו אלה התפתחויות נוספות בפרשה שיגרמו לי לחשוב על זה מחדש. אבל עד עד אז חולצת הטי-שירט תכובס והוא ימשיך ללבוש אותה. זה אולי זה קצת פחדני, אבל נכון לעכשיו, נראה לי שאתן לתמימות למשול.

אבאילדיםכדורגלכריסטיאנו רונאלדומשפחה