קובי פרץ בהצגת ילדים: אנחנו באמת רוצים לראות אותו שם?

כמו בכל שנה בתקופת דמדומי חנוכה, גם הפעם נכנעתי וקניתי כרטיסים להצגת ילדים. האמת שבניגוד לצפוי, זה בכלל לא כאב לי בכיס. ההצגה הייתה מבית היוצר של כוכבת הילדים מיכל מוכתר, בחסות רמי לוי- שיווק השקמה. התוצאה: כרטיס להצגה מושקעת עם הדמויות האהובות מיקי, רוי בוי וקופיקו –  כולם על במה אחת, ב- 19.90 ₪ בלבד. קל. ללכת למכולת עם הילדה אחרי הגן עולה לי יותר. לא התלבטתי לרגע, לא קראתי את האותיות הקטנות, ועל כן בהחלט לא הייתי מוכנה לרגע הזה שלבמה יעלה פתאום האסיר המשוחרר, קובי פרץ, לתפקיד אורח. שלא לומר לחגיגה מזרחית משלל שיריו.

שלא תטעו, אף על פי שתכננתי לגדל את הילדה שלי לצלילי אריק איינשטיין והביטלס, בפועל מוזיקה מזרחית מככבת אצלי בבית במסיבות של שתינו בסלון, ברכב ובאוזניות בחדר הכושר. אבל משהו במעמד הזה, באותה הצגת ילדים, כשקובי פרץ עלה לפתע לבמה והתקבל בתשואות רמות של ההורים (ספק אם הילדים ידעו במי מדובר), תוך כדי שהוא שר "בלבלי אותו ילדה בלבלי" – לא עבר לי טוב בגרון. זה הרגיש כאילו קוטעים את ההצגה כדי לעשות פאוזה קומית, איזו דאחקה קלה – 'הנה הורים, סבתות וסבים, הבאנו לכם את קובי פרץ האחד והיחיד'. ובינינו, מה בין זה לבין הצגת ילדים?

 

במיוחד הפליאו אותי הכבוד וההערצה שהוא זכה להם. מה זה אומר עלינו ועל הזיכרון הקצר שלנו?  עם כל הכבוד, הבנאדם השתחרר מהכלא לא מזמן, אחרי שריצה חצי מעונש המאסר שנגזר עליו – הריון של תשעה חודשים –  בגין עבירות מס במיליוני שקלים. ועכשיו, כולם עוטפים אותו ומריעים לו, כאילו שעבירות מס הן עבירות חסרות ערך, שוליות וללא קלון כיוון שבסך הכל הוא רימה רק את הרשויות? נראה שמישהו שכח שבכך בעצם הוא רימה את הציבור. את אותם אנשים שבעצמם עובדים קשה כדי להתפרנס, מרוויחים מיליונים פחות ממנו, משלמים מיסים – ועכשיו מוחאים לו במרץ כפיים. קובי פרץ לצד רוי בוי בהצגה אחת. אנחנו באמת רוצים שהילדים שלנו יישאו אליו עיניים כאילו מדובר בגיבור על? בכוכב ילדים חדש?

בשלהי ההצגה, אם לא הייתי רואה את שאריות החטיפים על הרצפה לנגד עיני, יכולתי להתבלבל ולחשוב שאנחנו בהיכל נוקיה ולא בבנייני האומה. קובי פרץ הכריז שעכשיו מתחילה החגיגה האמיתית, וביקש להוציא את הטלפונים. מעבר לחיקוי המיותר והתמוה של עומר אדם, לא היה באמירה הזו כל צורך כי כולם תיעדו את רגע עלייתו לבמה בסמארטפונים שלהם עוד הרבה קודם. אף על פי שבתחילת ההצגה נתבקשנו לא לצלם במהלכה, כשהוא עלה לבמה, הפלא ופלא, כמה אירוני – לא היו חוקים.

ואולי הבעיה היא בכלל אצלי, אולי אני כבדה כמו מאה טון בטון, משביתת שמחות שכמוני. תראו אותנו, אנחנו בסך הכל עם חם, שומרים לבן אדם חסד נעורים. ככל שהוא שר עוד שיר שלו שהספקתי לשכוח ברבות השנים, ועוד שיר אחד, לאט לאט התרככתי, הצקצוק בלשוני פסק, והסתכלתי עליו במבט חומל. יכול להיות שבחסות רמי לוי או מיקי מוכתר היה פה מעשה אנושי טוב, לתת לבנאדם הזדמנות לחזור לבמה, אחרי שהוא כבר שילם את עונשו לחברה, במקום לנדות אותו לעולם ועד? הוא לא אמור להישאר אסיר לנצח גם אחרי שהשתחרר.

כנראה שאחרי הכל אצלנו הישראלים יש הפרדה בין מוסר למוזיקה (ע"ע: אייל גולן). למה בעצם אנחנו לא רוצים שילכלכו לנו את הכוכבים שלנו? אולי מבחינתנו הם כוכבים מעצם השמחה שהם מכניסים לנו לחיים. הנה, אנחנו עדיין ממשיכים לשמוע את לנה דל-ריי ברדיו, גם אחרי שביטלה את ההופעה שלה בארץ, ואנחנו לא נפסיק לשמוע את פינק פלויד, חרף דעותיו של רוג'ר ווטרס. מוזיקה בהכרח נכנסת ללב, לא משנה מי עומד מאחוריה, מהן דעותיו ומהם פשעיו.

בסופו של דבר אין ספק שקובי פרץ עשה את העבודה ושימח את הקהל. מודה, גם הילדה שלי נהנתה, ולשם כך הרי התכנסנו מלכתחילה. אין ספק שאלו היו 19.90 שקלים מאוד משתלמים. האם אחזור על זה גם בשנה הבאה? אני בכלל לא בטוחה. האם אגביר את הרדיו כשיתנגן השיר "סה לה וי"?  ללא ספק.

הצגות ילדיםמיכל מוכתרקובי פרץרמי לוי