נטלי וייסברג נקברה כגבר והקהילה הגאה שתקה

בשבוע שעבר שמה קץ לחייה נטלי וייסברג, ואתרי הידיעות התמלאו בידיעות על מותה של "שורדת פגיעה מינית משכונת מאה שערים" בצורה הפורנוגרפית הרגילה שבה כלי התקשורת מצביעים על המגזר החרדי כאשם בכל דבר שקורה בישראל. בתור אישה טרנסית, אני מכירה את הסיפור של נטלי ואת המסלול שהוביל להתאבדות שלה בצורה מעט אחרת. אני הכרתי את נטלי ככזו שמבקשת בפייסבוק שמישהי תבוא לעשות איתה שבת כי היא בודדה, כאמא אוהבת שילדתה נלקחה ממנה באכזריות רק על בסיס המגדר שלה, כאישה שסובלת מעוני בלתי נסבל וצריכה לחיות מהיד לפה וכאישה יפיפייה עם עיניים עצובות וטובות. בסופו של דבר, כמו רבות מאיתנו, חתיכת הכבוד העצמי הקטנה שנשארה לה לאחר מותה נלקחה ממנה והיא נקברה בלשון זכר תחת השם הקודם שלה.

אחרי שנטלי התאבדה הייתי אכולת רגשות אשם על כך שלא באתי לעזרתה כשהיא קראה לעזרה כל כך הרבה פעמים, אבל אם להיות כנה, לקהילה הטרנסית אין את הכוחות הנפשיים או את המשאבים להילחם ברזולוציות כאלה כשרובנו עסוקות בהישרדות יומיומית שהיא לא כזו שונה משל נטלי. מסביב מצפים מאיתנו לעשות מהפכה מגדרית, אבל אנחנו צריכות להילחם על מקום עבודה שיקבל אותנו ויכבד את הכישורים שלנו בזמן שהוועדה להשמה מגדרית מתמהמהת ובקושי מתפקדת, ומותירה אותנו בדיספוריה מגדרית קשה. לא מעט מאיתנו כלואות במעגל אכזרי של זנות-רחוב-סמים, ולפעמים ללכת ברחוב בשקט יחסי זו פריווילגיה שאנחנו לא זוכות לה.

וגם אני נמצאת באותו מקום – לי לא חשוב לעשות מהפכה מגדרית, אני רוצה לחיות כמו כל אישה אחרת. אני רוצה לשנות את הגוף שלי כדי שיתאים למי שאני באמת מבלי להישחק בדרך, ואני רוצה שתהיה לי אופציה לבחור בעצמי את דרכי, מבלי שיעמוד בפניי מכשול בלתי עביר בכל פינה. אני מאמינה שנטלי רצתה את אותם הדברים ואני מאמינה שכל אחת רוצה בסופו של דבר פשוט לחיות את חייה בשלווה ובכל זאת, מעטות מאיתנו משיגות את זה.

 

איך יכול להיות שעבר שבוע מאז ההתאבדות של נטלי ולא קמה צעקה ענקית מצד הקהילה הגאה?

זה נכון שנטלי גדלה בסביבה שידועה בכך שהיא מדכאת שונות מגדרית, אבל גם החברה החילונית מדכאת שונות מגדרית ומעודדת נורמטיביות והליכה בתלם. הורים שמדכאים את השונות המגדרית של ילדיהם חוטאים בהתעללות בילדים, וזה לא משנה אם הם חרדים או חילונים מתל אביב. הטראומה המורכבת שנוצרת אצל ילדה שצריכה להחביא מרכיב זהות כל כך משמעותי כמו מגדר היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת, והדבר הזה שנקרא "ארון", אליו למדנו להתייחס כמעט בסלחנות, הוא היסוד לכל הדיכוי הלהט"בקי.

רק לאחרונה הקהילה הגאה כולה התגייסה למאבק למען הורות להט"בקית, וטרנסיות רבות התגייסו למאבק מתוך הנחת יסוד שכולנו קהילה אחת סולידרית, אבל מה אנחנו מקבלות מהקהילה כשאחת מאיתנו מתאבדת? כמה פוסטים רשמיים עם הפניות לער"ן ול'יש עם מי לדבר'. כנראה שנטלי לא הייתה מספיק חשובה לאלו הקוראות לעצמן "פנתרות ורודות" כדי לארגן הפגנה בכיכר רבין, כנראה שאנחנו לא מספיק חשובות כדי לקבל את הסולידריות שאנחנו נותנות למאבקים שלא בהכרח משפיעים עלינו ישירות.

זה ההספד שלי לנטלי, ורד, דןוג, ויקטוריה, ברק וכל שאר נפגעות הטרנספוביה שאיבדנו בדרך לקניית רחם מנפאל ונישואים חד מיניים.

הקהילה הלהט"ביתהתאבדותטרנסג'נדריםטרנסופוביהנטלי וייסברג