פרשת אושרת קוטלר: נשים נחמדות לא עושות היסטוריה

ערב אחד ישבה עיתונאית בכירה אחת, שהיא עורכת ומגישה מגזין טלוויזיה שכולו מושתת על דעותיה ועל מה שהיא מוצאת לנכון להביא בו, ועשתה את הבלתי אפשרי: אמרה את דעתה.

ולא רק שהיא אמרה את דעתה, אלא אמרה אותה בנחרצות ובאומץ, בלי לחייך או לעפעף, בלי לייפות ומבלי ליישר קו עם הדוקטורינה השלטונית. וכאילו שלא מספיקים כל אלה, דעתה נגעה לפרה קדושה מאוד בעידן בו הביקורת על השלטון או על מערכותיו מושתקת, בטח ובטח אם נושאת הביקורת היא אישה. כי נשים, כידוע, אמורות לעשות אחד משניים: לשבת בשקט, בבטן מקרקרת, ולשוחח על תזונה ועל יחסים, או להעריץ את השלטון ולהגיד שהסודנים הם סרטן בלב האומה ושיצירות צריכות לגבות את השלטון, אחרת לא נממן אותן. אלה שני סוגי הנשים המותרים.

אבל בשבוע שעבר, ישבה אישה אחת באולפן טלוויזיה והחליטה לא להיות אף אחת משני סוגי הנשים הללו והעזה להיות לא נחמדה. היא היתה נסערת מכתבה שהיא בעצמה היתה חלק מעריכתה, כתבה על חיילים מסוימים ביחידת צה"ל מסוימת שנהגו באופן מאוד מסוים בתושבים מאוד מסוימים. והאופן שבו הם נהגו הוא מנוגד לערכיות צה"ל, להומניזם, לבסיס החברתי ההגיוני שעל פיו כולנו רוצות ורוצים לחנך ילדות וילדים – ולכן החליטה לשבת באולפן הטלוויזיה ולחוות את דעתה.

וכצפוי, התגובות לא איחרו להגיע.

היה זה שילוש מתועב לתפארת של השמאלנית שדמה מותר מתוקף היותה שמאלנית, האישה שדמה מותר מתוקף היותה אישה, וטוקבקיסטים שחגגו ושלחו אותה למות או סתם להיות חולה, לשכול בנים, לעוף להם מהעיניים, לעבור לגור בעזה ולהיאנס על ידי ערבים. לצד אלו היו גם "העדינים", שהסבירו לה שתפקידה הוא להקריא מה שכתוב על הפרומפטר ואת דעותיה לשמור לסלון הבית. זה כמובן לא משנה להם שאת הטקסטים על הפרומפטר היא כותבת בעצמה, ושכולם מושתתים על דעותיה. מבחינתם היא עדיין צריכה לחיות על פי הכלל הידוע: תהיי יפה ותשתקי, או סתם תשתקי ובחיים שלך שלא תגידי מילה רעה על חיילי צה"ל ולא משנה מה הם עשו.

אפשר להסכים או שלא להסכים עם דעתה של אושרת קוטלר, אבל זה לא משנה את העובדה שהפכנו להיות חברה אלימה וחסרת יכולת להתמודד עם דעות מורכבות. חברה שבה מילה אחת שתגידי שלא במקום – וראשך ייערף. חברה שבה אם תשבי באולפן טלוויזיה ותביעי את דעתך על ההשחתה המוסרית שנגרמת לחיילי צה"ל ולכולנו בעקבות עשרות שנים של כיבוש, תמצאי את עצמך יושבת באותו אולפן ממש, שבוע לאחר מכן, נחנקת מדמעות ומסבירה מה זה להיות עיתונאית, מה חשיבותה של הבעת דעה וכמה שאת מפחדת.

אני מעריכה את אושרת קוטלר על האומץ להיות אישה נחרצת, מתנסחת בבהירות, שלא עושה הנחות לאף אחד ואומרת בדיוק את מה שהיא חושבת בנושא כל כך נפיץ. אני יודעת כמה קשה בעולם הזה להיות אישה רהוטה, דעתנית, בלתי מתפשרת. אישה שלא מפחדת להגיד, שלא מפחדת להיות לא נחמדה. אני יודעת כמה שאת יכולה לחטוף. אני יודעת כמה שאת צריכה להיות חזקה כדי להתעקש על זכותך לדבר.

לנו, נשים, יש את הזכות לדבר על הכל מבלי להיות מותקפות, מאוימות. יש לנו, נשים פובליציסטיות, הזכות להיות פוליטיות. יתרה מזו – יש לנו חובה להיות פוליטיות וממילא, כל דבר שנעשה הוא הרי פוליטי, כי כמו שכתבה המשוררת הפולנית ויסלבה שימבורסקה:

"אנחנו ילדי התקופה,

התקופה היא פוליטית.

כל המעשים היומיומיים

או הליליים שלך, שלנו, שלכם

הם מעשים פוליטיים".

וכן, גם הטור הזה הוא פוליטי. אני מרגישה חובה לתמוך באושרת קוטלר לא בגלל שאני מסכימה עם דעתה על הכיבוש, לא בשם ההומניזם, לא בשל דעותיי הפוליטיות. אני מרגישה חובה לתמוך באושרת קוטלר כי נשים יכולות וראויות וצריכות להישמע, ולא משנה מהי דעתן. כי אני בטוחה שלא היו משתיקים כך את אמנון אברמוביץ' או את אהוד יערי או את רוני דניאל. לא היו שולחים אותם להביע את דעתם בסלון הבית שלהם. לא היו מזכירים להם שתפקידם הוא לקרוא מהפרומפטר.

אני שמחה על ההתעקשות של אושרת קוטלר להמשיך ולהביע דעה ומזכירה לכולנו: נשים נחמדות לא עושות היסטוריה.

 

 

אושרת קוטלרנשים בפוליטיקה