סערת מאיה בוסקילה: איך זה שבשם הפמיניזם נשים קוטלות אישה אחרת?

"סתומה בלחץ", "ואת מתפלאת שאת שרה בעצבים?", "אל תתפלאי אם יום אחד תקומי ותגלי שאת סמרטוט", "הנשים האלה שעם הגיל נדפקות… לא פלא שמכל השטויות האלה אתן גרושות!!!", "למה כל טיפשה שיודעת תו או שניים צריכה לקבל במה כדי להפיץ את עמדותיה האידיוטיות?", "הלו גברת זיבלון, את הורסת את השוויון שבנינו פה, מה נהיה", "הנה אביבית בר זוהר החדשה… כנראה מושך אותה רק גבר שיתלה אותה","מאיה, תהיי יפה ותשתקי. שנים אנחנו מתקנות ואת באה שוב להרוס. בא לך להיות שפחה, תעשי את זה בשקט, בבית שלך" – זהו רק מקבץ קטן מהטוקבקים לראיון שהעניקה מאיה בוסקילה ל"לאשה", במסגרתו ציינה כי אינה יכולה לראות את בן זוגה שוטף את הבית או תולה כביסה, משום שזה יוריד לה מהליבידו. בוסקילה הוסיפה בראיון ששוויון זה לא הכל ושהבאנו את הגברים למקום שהגבריות שלהם קצת נפגעה, מה שהוביל למבול תגובות קשות ואכזריות. ואגב, לא מדובר על תגובות קיצון אזוטריות, אלא זה הלך הרוח המרכזי.

אני בכלל לא מתכוונת להתייחס לעומק הסוגיה המדוברת – כן בעד גבר תולה כביסה, נגד גבר תולה כביסה, האם מדובר בהשלכות של דיכוי חברתי או אולי בחירה אישית לגיטימית – זה ממש לא העניין מבחינתי. לעומת זאת, על העובדה שנשים רבות קוטלות אישה אחרת בצורה קיצונית, פרסונלית וחסרת היגיון, תוך סינון הערות שוביניסטיות מחרידות ושכחה מקודי התנהגות אנושיים – אני כבר לא יכולה לשתוק.

איך בדיוק מתבטאת ההתנהגות הפמיניסטית בכינוי הבעת דעתה האישית של בוסקילה כ"פתחון פה חסר לגיטימציה", בהאשמת העיתון בהצגתן של "נשים מטומטמות", בהשמצות וקללות בצורה הכי אישית ושוביניסטית שאפשר, ובמחאה על כך שהיא לא יותר מאשר שפחה מודרנית? האם דבריה כה חריפים ומרעידים את אמות הסיפים? האם תגובות אלה הן למעשה לא יותר מניסיון השתקה? ואם אכן מדובר בניסיון השתקה – אולי לא רק שלה, אלא של כל הנשים הדומות לה שיבואו אחריה, שגם יחששו לדבר, אפילו שעל פניו הן יכולות לומר הכל (AKA תקרת הזכוכית)?

כמובן שקיום דיון ומתיחת ביקורת הוא דבר לגיטימי ורצוי, מיותר להתעכב על כך, אולם הסגנון הזה, ובעיקר הגישה שבשם הפמיניזם הכל מותר, הוא פשוט בדיחה, חוטא למטרה ולקונספט של אנושיות. למעשה, זה לבוא בשם הפמיניזם ולצאת הכי שוביניסטיות שרק אפשר. מותר וצריך לקיים דיונים, אבל אם אנחנו בוחרות לעשות אותם על חשבון מישהי, איזה פמיניזם נוצר כאן? מה בדיוק לומדות מכך נערות צעירת? שעל כל מי שאינה אוחזת בסט דעות זהה – להימחק מיד? רגע, זה לא מה שניסו לעשות לנו, הנשים, במהלך ההיסטוריה בפוליטיקה, בשוק העבודה, ובעמדות המפתח? הלא הקריאה לעיתון שלא להציג נשים שכאלה היא סופר-שוביניסטית, ומבקשת לתת במה לנשים רק מסוג אחד. על מה ולמה?

עצם העובדה שאני כותבת את מילים אלה בחשש מסוים מהטוקבקים שיגיעו, שיכתשו אותי על חוסר ההבנה שלי, על כך שאני קרבן של החברה הפטריארכלית או מה לא – מורה שהפסקנו להיות אחווה נשית, ועברנו לעבוד בפמיניזם. ואם זה פמיניזם – אז עצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת בבקשה.

זה נכון שנשים נחמדות לא עושות היסטוריה, אבל זה כל כך לא הקייס כאן, ואני בעיקר חושבת שהגזמנו, שהלכנו לאיבוד, שהמקרה של בוסקילה ממחיש את הצדדים החשוכים של עידן הפוליטיקלי קורקט. בוסקילה בסך הכל ביטאה את דעתה האישית במסגרת ראיון, לא ניסתה להטיף, לא ביקשה לשדר מסר, ומה גם שהתבטאויותיה האחרות בכתבה – כמו איך כיום היא מבינה שתופעת המי טו מסוכנת ואכזרית, ועד כמה עשתה מאמץ לכבוש את כעסיה ולקיים קשר עם האקס, אב בנה, על מנת לנסות שיהיה מעורב בחייו – כל אלה נשכחו בפינה. לא פלא, במערכת העיתון בחרו לקחת מתוך ראיון שלם משפט מתריס ולעשות סוג של מניפולציה בשקל על הקהל. הכל נמחק, כל הדברים האחרים שאמרה, כל ההתנהגות שהפגינה – מבנאדם שלם, נשארנו עם משפט אחד, ובעיקר – באותו הרגע הפסקנו לראות את מאיה בוסקילה, והתחלנו לראות בסך הכל אישה גנרית עם מגב ספונג'ה ביד. זה פמיניזם זה?

ההתנהגות הזו לא רק חוטאת לפמיניזם, אלא גם לקונספט הכללי של אנושיות. פמיניזם הוא משהו שאנחנו, אבל עוד קודם לכן אנחנו בנות אדם. נקודת הבסיס שחייבת לרחף מעל כל שיח היא להיות כאלה לפני הכל, לכבד, לקבל, להכיל. גם אם מישהי טועה לתפיסתנו, גם אם מישהי מבקשת להעביר מסר שגוי – אין הצדקה להתנהגות מהסוג הזה. התבטאויות שוביניסטיות (אובייקטיבים או סובייקטים, זה בכלל לא משנה) הם פשוט אינם הכשר אוטומטי להתבהמות, ועקרונות הפמיניזם אינם קרנות המזבח. "הלו גברת זיבלון, את הורסת את השוויון שבנינו פה" – זו הדוגמה הקלאסית לכך, שמצביעה על כשלים חברתיים עמוקים, ולא רק על טוקבק בודד ירוד. שווה להתייחס לזה רגע לפני שמרוב רצון להיות פמיניסטיות, פשוט יצא לנו הכי שוביניסטי שיש, ובעיקר רגע לפני שנזכור להיות רק פמיניסטיות ונשכח להיות בנות אדם.

מאיה בוסקילהפמיניזםשוביניזם