"רוצים לבדוק לנו את ה-DNA, וכולכם פתאום שותקים"

לפני קצת יותר מ-16 שנה עמדתי ברבנות תל אביב מול פקיד שבחן בזכוכית מגדלת את תעודות הלידה של סבא וסבתא שלי, חיים לייב חודוס, ונלי רזניקוב.  "למה אין לאום?" הוא הרים אלי את עיניו בכמיהה כנה. "כי הם נולדו בברית המועצות ועד שנת 1953 בברית המועצות לא היו כותבים לאום. אבל רואים לפי השם, לא?" השבתי. "אני לא יכול לקבוע. יש לך תמונות של המשפחה?"

הייתי מוכנה לתרחיש הזה ושלפתי לו מעטפה עם כמה תמונות ישנות. סבתא ז"ל, האחיות שלה, סבא ז"ל, האחות והאח שלו, כולם עדיין צעירים, סבתא-רבא יושבת לפני כולם על השרפרף, ראש המשפחה האמיתית, אחרי שבעלה נספה אי שם במלחמה. למרבה המזל התמונות הספיקו – האפים היהודיים והשיער הכהה של בני המשפחה שלי שכנעו את האיש שאני, עם מראה השיקסע שלי, עיניים בהירות, אף סולד ושיער שאז היה בלונדיני, עוברת. קיבלתי חותמת. השלב הבא, להביא עדים בפני בית הדין הנכבד.

לבית הדין הבאתי את הסבתא השנייה שלי, מהצד של אבא. גם כאן המזל שיחק לטובתי. סבתא והדיין הראשי קשקשו קצת ביידיש ומהר מאד התגלה שהם מאותה עיירה אי שם ברוסיה הלבנה. יהדותי אושרה, קיבלתי תעודת הכשר ולהתחתן כדת משה וישראל. אני מכירה אנשים שהיה להם פחות מזל. חלקם נאלצו לבקש שיצלמו להם קברים של בני משפחה בגולה, חלקם נאלצו אפילו לנסוע לגבות עדויות, הכל למען ההוכחה וכדי "להשתייך" – הצורך האנושי הקדום עליו  מבוססת תורת האבולוציה, שאגב, נכון להיום לא כלולה בתוכנית הלימודים גם בבתי הספר הממלכתיים.

 

מרינה קיגל בילדותה. צילום ביתי

 

מוקדם יותר השבוע התפרסמה ידיעה לפיה בתי דין רבניים דורשים הוכחת יהדות מ"זוגות יוצאי חבר העמים" בבדיקת DNA. כששמעתי על זה רציתי להתפלסף על הייחודיות של העלייה הרוסית שהגיעה מאחורי מסך הברזל ממדינה שהדת בה הייתה אסורה במשך עשרות שנים על פי חוק, אבל החלטתי שאני רוצה לכתוב על משהו אחר, כואב יותר. איך אף אחד לא מתקומם? איך לא פותחים עם זה את מהדורת החדשות? יש מישהו שרוצה בכוונה להקיא מהעם מגזר שלם, מגזר שחי כאן במשך שנים, משלם מיסים, משרת בצבא, נהרג בקרבות ופיגועים ועכשיו, כשרוצים לבדוק לאנשים האלה את ה-DNA, כולם פתאום שותקים?

מאז ש"הרוסים" התחילו להגיע לכאן בתחילת שנות ה-90, העננה של "לא יהודים" מרחפת עליהם. נקודת המוצא – הם לא יהודים, עד שלא יוכח אחרת. אם זה על ידי התעודות, או המראה ועכשיו גם ה-DNA. תמיד אפשר למצוא דרכים מקוריות. אגב, אני בטוחה שאם היו מציעים לערוך בדיקת DNA לתפוצות אחרות, זה לא היה עובר כל כך חלק. אנשים היו יוצאים לרחובות ומגיעים לאולפני הטלוויזיה והרדיו לזעוף. אבל כשמדובר ברוסים, זה איכשהו תמיד מתמסמס.

 

תעודת הזהות של מרינה קיגל. צילום ביתי

 

העלייה הרוסית עלתה לישראל לפי חוק השבות, שקובע מיהו יהודי על פי הגדרות מאד ברורות. אבל הרבנות מטילה ספק. וכשבאופן אוטומטי מטילים ספק לגבי יהדות של מגזר שלם זו גזענות לשמה. גזענות גם אם אומרים את זה בקול רם וגם אם רק חושבים על זה ומתביישים אחר כך. בברית המועצות היה מושג שנקרא "הסעיף החמישי" – סעיף בתעודת זהות בו היה רשום הלאום של האזרח. המושג הפך למילה נרדפת ל-"יהודי". למשל, "לא קיבלו אותי לאוניברסיטה בגלל הסעיף החמישי" או "לא נתנו לי לצאת עם המשלחת של מקום העבודה לחו"ל בגלל הסעיף החמישי".

הסעיף החמישי הזה קיים גם בתעודת הזהות הישראלית. אצלי ואצל עשרות אלפים אחרים, בסעיף הזה מופיעה שורה של כוכביות. כוכביות הספק. גם אם אין ספק, אבל ליתר ביטחון, כי ככה הוחלט לפני בערך עשרים שנה על ידי משרד הפנים. לפעמים אני צוחקת על עצמי שאני "רוסיה בלאי" – כשאני לא מכירה שירים מסוימים ברוסית, מכינה שקשוקה או מרק קוסקוס. מצד שאני אני גם ישראלית בלאי, כי יש לי את כוכביות הספק בתעודת זהות.

אני חושבת שזה לא בסדר ואני מכירה עוד אנשים חושבים שזה לא בסדר, אבל אף אחד לא עושה כלום. אף אחד לא מתקומם או מפגין. ואולי אם פעם אחת מישהו היה קם ואומר שדי ולא ממסמס את זה בין דברים "יותר חשובים", מבין שמדובר בגזענות, אולי לא מסכנת חיים, אבל סליזית ומגעילה כזאת, זה היה נפסק. אבל אולי אנשים פשוט לא יודעים. לא מכירים. כל הידע שלהם לגבי המגזר הרוסי מסתכם בסטיגמות – זונות, שיכורים, חכמים, רופאים, מהנדסים, חמש יחידות מתמטיקה, חזיר וטיב טעם. די, הגיע הזמן לשנות. מי איתי?

בית הדין הרבניגזענותעולים