ההתכתבויות שקדמו לאסון צפית מוכיחות: השיח הצבאי מסוכן לנו

השיח המיליטנטי שאנו רואים בימים אלו סביב הבחירות מדאיג בגלל שהוא שוב ושוב מדגיש רק צורת חשיבה אחת. מאצ'ואיסטית. שורת גנרלים ואנשי צבא שמעולם לא חיו חיים נורמליים רוצים לנהל את המדינה. אלו שאף פעם לא הגיעו למיון באמצע הלילה, לא עמדו בפקק או נסעו ברכבת. אלו שלא ממש ניהלו חיי משפחה או דאגו לילדים בבית. ומשום מה, פעם אחר פעם, השיח הזה משתלט על הדיון הפוליטי. זה נחמד לדבר על רשימות שוויוניות וקידום נשים ביום יום. אבל כשמגיעה שעת המבחן, כשיש משבר, זמן איחוד של אין ברירה מול היריב התורן, מסתבר שרק גברים אגרסיביים יכולים לעשות את העבודה. זה עם הקוקפיט וזה עם הסיירת, ההוא ששכב בבוץ וההוא שהסתער במבצע הסודי. והחיים עצמם… מה יהיה איתם?

אתמול התפרסמו כל הפרטים וההתכתבויות שקדמו לאסון צפית, והתמונה עכורה מאוד. דקה אחר דקה אנחנו עדים ליהירות, לקשיחות ול'יהיה בסדר' הישראלי האופייני. הגיבורה האמתית בסיפור היא נעם דור, המדריכה ששוב ושוב ניסתה לשכנע את כולם לבטל את הטיול לאור אין ספור אזהרות. היא לא היסטרית, היא מחושבת, נשענת על נתונים. היא מעיזה לומר שהיא מפחדת ושלאור האזהרות הרבות, בין היתר מאביה צביקה דור, סגן מפקד יחידת חילוץ ערבה, ברור לה שמדובר בסכנת נפשות.

אבל היא חסרת אונים. כי שני הגברים הבכירים שמעליה מדברים בזלזול. מתבטאים באותה שפה מאצ'ואיסטית. אחרי שכבר קיבלה המדריכה החלטה לדחות את הטיול, מתערב המנהל יובל כהאן וכתב לה: "השתגעתם? בל"ג בעומר מי יבוא?" ואז נוזף בחניך המכינה שעשה את הטיול המקדים על כך שהוא סתם מעורר היסטריה. היסטריה. זו המילה השמורה לנשים ולנמושות. היסטריה נשית הייתה עד לפני פחות ממאה שנה, אבחנה רפואית לנשים שסבלו מעצבנות או חוסר שינה. המילה "היסטריה" נגזרה מהמילה היוונית לרחם, היסטרה (hystera).

כשמודיעים למנהל שמיקום השינה השתנה עקב סגירת המקום בגלל מזג האוויר הוא עונה שזה סביר אם כי תבוסתני. נעם דור לא מרפה. היא שולחת הודעה חריפה מאביה שדוחק בהם לוותר הפעם. הוא כותב לה שהאירוע הצפוי יהיה חריג ושונה מכל מה שהם מכירים. תשובתו של המנהל היא שמקסימום יוציאו אוהלים וייהנו מהשיטפון. משם הדברים רק מידרדרים.כשעוד ועוד גורמים שולחים אזהרות למדריך הבכיר אביב ברדיצ'ב הוא פשוט מפסיק באיזה שהוא שלב להעביר את המידע הלאה ובוחר להתעלם ביודעין. אותן אזהרות שזורמות ממש במקביל לכניסתם של התלמידים למסלול. גם ברגעים האחרונים מנסה נעם להתקשר ולהזהיר, אביב לא עונה.

יובל כאהן, מנהל המכינה, ואביב ברדיצ'ב, המדריך, הואשמו בהריגה (צילום מתוך אתר המכינה)

מה שקרה באפריל של שנה שעברה לא היה בגדר רשלנות. לא פספסו פה כלום. זה לא שהייתה פה טעות אנוש סבירה. במקרה הזה היה מאמץ מכוון, ואנרגיות רבות שהושקעו כדי לא להקשיב. עוד טלפון ועוד טלפון בניסיון לקבל אישור שהכל בסדר, ואחרי שאין אישור כזה  – בחירה מודעת להתעלם ואף לסלף את העובדות. הייתה פה יהירות מאוד גדולה המתבטאת בדבריו של המנהל למדריכה: "צריך לזכור מה זה חשש לשיטפונות, שיטפון לא מגיע פתאום, יש לנו טלפון לווייני, יש לנו מטאוטק, יש לנו את אלמוג לאופר, יש לנו מכ"ם גשם כל הזמן, אנחנו מרגישים אם יורד גשם, אנחנו לא נעשה שום דבר בצורה עיוורת…" "שום דבר לא יכול לקרות אם נפעל בצורה מחושבת. הדבר היחיד שיכול לקרות זה שלא יצאו לטיול ולא יראו שיטפון". נועם היחידה שמתעקשת ואומרת – "הטבע לא בשליטתנו, אי אפשר באמת לצפות איפה יזרום וכמה".

השתלשלות האירועים עד לאסון מתוך אתר YNET

האישום כרגע מדבר על הריגה ויש מי שחושבים זה קיצוני מדי. אז הרשו לי להסביר שההבדל בין גרימת מוות ברשלנות להריגה זה מה שמכונה במשפטית "היסוד הנפשי". בפשטות, היסוד הנפשי לגרום מוות ברשלנות, זה מה שיכולת והיית צריך לצפות שיגרום מוות, ולא צפית. היסוד הנפשי של הריגה הוא "מחשבה פלילית", שאחד מביטוייה הוא אדישות לתוצאה האפשרית של מוות. מזה עשרות שנים בתי משפט קובעים, שאדם לא יכול להתנער מהתוצאה הטבעית של מעשיו באמירה "לא רציתי", "לא התכוונתי". בדיוק כמו שאדם שנהג בשכרות ובמהירות מופרזת לא יכול לומר שלא ידע שזה יכול להרוג מישהו, גם כאן, היינו מצפים שראש מכינה קדם צבאית ומדריכו הנאמן ידעו ששיטפון יכול להרוג.

אני קוראת לכולם לקרוא את השתלשלות האירועים. זו קריאה חובה. לכולנו, בטח למנהלים או מנהיגים. אפשר כמעט לומר שהיה פה הרג בכוונה תחילה. כי השיח הזה. המחוספס. הגברי. הישראלי. חייב להשתנות. ולמען הסר ספק ולפני שכולם יגיבו, אני לא מדברת על גברים באופן כללי אלא על שיח צבאי שרובו גברי בדרך כלל אבל שגם נשים מדברות אותו (לראיה, במחדל יום הכיפורים הייתה פה דווקא אישה בראש). אבל העובדה שהוא חזר ביתר שאת לפוליטיקה – צריכה להדאיג אותנו מאוד.

אסון נחל צפיתבחירות 2019