שלום קר? הסכם השלום עם מצרים הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים ברצועת עזה

היום, בדיוק לפני 40 שנה, חתמה ישראל על הסכם שלום עם מצרים. לא בקלות ישראל חתמה על ההסכם, מצרים הייתה החזקה, הגדולה והמאיימת באויבות ישראל. הסכם עם מדינה ערבית? החזרת שטחים? פינוי ישובים? זה נראה אז לא פחות מאיים מאשר השארת המצב הקיים על כנו. הטיעונים העיקריים שעלו אז נגד ההסכם היו: איך אפשר לסמוך על מנהיגים ערבים? היום חותמים עם סאדאת, אבל מי יודע מי יבוא אחריו? משטרים ערבים הם הפכפכים, נחתום עם סאדאת אבל זה שיבוא אחריו יפתח שוב במלחמה, ואחרי שנחזיר את סיני לא נוכל להגן על עצמנו. האם שווה לפנות ישובים, לקרוע את העם, להחזיר שטחים שמשמשים עבורנו מרחב ביטחון ולקבל חוסר ודאות?

 

פינוי ימית. צילום: ענת סרגוסטי

 

לשרשרת הטיעונים הזאת, התלוו לאורך השנים עשרות כתבות חמוצות, שהתלוננו על היחסים בין המדינות ובין העמים וטבעו את המונח ״שלום קר״. כתבות שהדגישו את העובדה שתיירים מצרים לא באים בהמוניהם לישראל, ושישראלים חוששים לנסוע למצרים. כתבות שתהו מה שווה ההסכם אם אין באמת שלום.

היום, אחרי 40 שנה, אפשר לומר בוודאות ובכנות: ההסכם המדיני שחתמה ישראל עם מצרים חזק יותר מתמיד. נכון, קשה לקרוא ליחסים בין ישראל למצרים שלום. תיירים מצריים מעולם לא שטפו את ישראל, וגם ישראלים נוסעים למצרים במספרים קטנים ועם חשש גדול בלב, אבל לשתי המדינות – כל אחת מסיבותיה שלה – יש אינטרס מובהק וחזק לשמור על ההסכם הזה. והאינטרס הזה חזק מכל דבר אחר.

ההסכם עם מצרים שרד את רצח סאדאת, את עלייתו של מובראק, את נפילתו של מובראק, את עלייתו של מורסי, איש האחים המוסלמים, והתחזק בתקופת שלטונו של א-סיסי. ההסכם המדיני עם מצרים לא רק שחרר את ישראל מהצורך להגן על הגבול הדרומי שלה, אלא מספק לישראל בעלת ברית, עוגן שאי אפשר להפריז בחשיבותו גם ביחסים עם מדינות אחרות במזרח התיכון, אבל בעיקר כשותפה לניהול הסכסוך הבלתי נגמר בינינו לבין חמאס בעזה. אם לא הייתה מצרים, מצבנו מול חמאס היה הרבה-הרבה יותר גרוע. ומצד שני, לולא ישראל, היה למצרים מאוד-מאוד קשה להתמודד עם כיסי דאע״ש בסיני. ככה זה כשיש אינטרסים חזקים שמסייעים להתגבר על כל עוינות, שנאה או פערי ערכים.

 

הסכם השלום ההיסטורי צילום: לע"מ

 

רצתה המציאות, ותאריך החתימה על הסכם השלום עם מצרים תפס אותנו בעוד סבב אלימות מול חמאס בעזה. רצתה המציאות האכזרית והאירועים (יש אירועים?) לציון החתימה על ההסכם עם הגדולה שבאויבותיה (לעת ההיא) נמהלים בקולות ה״צבע אדום״ ופתיחת המקלטים. אבל דווקא מהמקום הזה, שבו אנחנו שוב נגררים אחרי סדר היום של חמאס, או של מפעיל אלמוני ועצמאי בעזה, אנחנו צריכים להביט באומץ על ההסכם עם מצרים ולהבין שזו ההזדמנות היחידה שלנו.

ולא, הסכם אוסלו לא דומה להסכם עם מצרים. אז תחסכו ממני בבקשה את מטר הטוקבקים הארסיים/שנונים/ציניים. גם ההתנתקות אינה בסיס להשוואה, בעיקר משום שהיא הייתה צעד חד-צדדי מול עצמנו. ומהמקום הזה קשה לבוא חשבון עם מישהו ואף אחד לא באמת לקח אחריות בצד השני על הצעד הזה של שרון. אז תחסכו גם כאן את ההערות הציניות. תודה.

ולא, השאלה איננה מה אפשר לעשות עכשיו אחרת. כי זו לא שאלה ששואלים כשטילים עפים. השאלה איך מנצלים לטובתנו את השקט שבין הטילים, בין הסבבים, בדיוק כדי לייצר את אותו הסכם קסום, שבו לשני הצדדים יש אינטרס שווה לשמור עליו. שבו לשני הצדדים יש יותר מה להפסיד אם יפרו אותו מאשר מה להרוויח כשישמרו עליו. וזה הקסם של ההסכם עם מצרים. שיהיו ימים שקטים. 

הסכם שלוםמצריםעזה